ההעפלה מאירופה

עליית יהודים לארץ-ישראל הייתה תנאי בסיסי למימוש חזון שיבת ציון, על-פיו תהיה ארץ-ישראל מקלט לעם היהודי, ובה יחדש את יישותו הלאומית, את עצמאותו ואת ריבונותו המדינית. המושג "העפלה" (וחלופותיו - 'עלייה בלתי ליגאלית' או 'עלייה ב'') ציין את הדבקות בקיום העלייה גם בניגוד לרצון בריטניה, המעצמה השלטת. מפעל ההעפלה המחיש את נחישות היישוב היהודי בארץ, התנועה הציונית בעולם והפליטים עצמם, רובם ניצולי השואה, להיאבק על הזכות לעלייה חופשית וללחום על הזכות להגיע לארץ-ישראל.

להעפלה נודע תפקיד מכריע במאבקם של היישוב והתנועה הציונית נגד מדיניות בריטניה, מאבק שהביא בסופו להקמת מדינת ישראל.
מאבק ההעפלה היה גם אמצעי וגם מטרה: הוא ביטא מדיניות לוחמת ואקטיבית להסרת מגבלות העלייה שהטיל השלטון הבריטי, ובה בשעה ביטא את המעשה הציוני עצמו בהביאו יהודים לארץ-ישראל בהתמדה ובכל דרך.
אנשי הפלמ"ח שנשלחו לאירופה השתלבו בשלוש המסגרות שפעלו ברחבי היבשת: 'הבריחה', 'המוסד' וה'הגנה'. ראשוני הפלמ"חאים שהגיעו לאירופה נימנו עם הצנחנים שיצאו לשליחותם הלאומית-יהודית והצבאית-בריטית, במהלך מלחמת העולם השנייה (1944-1943).
בסוף המלחמה, באביב 1945, הגיעו לאירופה גם ראשוני הימאים מהפלי"ם והקשרים ('גדעונים') לחידוש מפעל ההעפלה. בעקבותיהם גדל בהדרגה מספרם של אנשי ה'חטיבה' באירופה עד שהקיף בשנת 1947 עשרות רבות של פלמ"חאים.