תולדות המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית

תיאור הספר

הספר מגולל שנות פעילות שכללו את התגבשות "הקאדר" הדיפלומטי של מדינת ישראל שנולדה בסערת קרבות ב 15 במאי 1948 ואת שורשי השירות החשאי הישראלי. הספר מביא מסמכים חדשים על דרך הפעולה הדיפלומטית של התנועה הציונית עם הגורמים בארץ ובעולם וזאת בהשראת דרכו של מחולל התנועה ד"ר בנימין זאב הרצל. ד"ר משה יגר מתייחס בספרו לטענה ש"הציונות הזניחה את הטיפול בשאלה הערבית". וכך הוא כותב על כך: "חיפוש פתרונות לסכסוך הערבי -ציוני והסירוב הערבי השיטתי והעיקש להכיר בזכות היהודית ל"שיבת ציון" או בזכויות כלשהן ליהודים בארץ ישראל - כל אלה העסיקו את התנועה הציונית דרך קבע. המאשימים את התנועה הציונית בהזנחת הסוגייה הערבית אינם טוענים בעצם שהייתה התעלמות מצד הציונית בסוגיה זו אלא שהם סירבו לקבל עליהם את התנאים שהציגו הערבים ומיאנו לוותר על הגשמת הציונות". הספר הזה חייב היה להיכתב. אלמלא הד"ר משה יגר היו ממשיכים קורות משרד החוץ, והמוסד שקדם לו, להישאר כתיקים מצהיבים בגנזכים. ההיסטוריה שחיבר עוסקת בתולדות המחלקה המדינית של התנועה הציונית, שפעלה בהמשך במסגרת הסוכנות היהודית (מ-1929), וארבעת העומדים בראשה עד 14 במאי 1948, לפי הסדר: דוד אידר (בין 1921-1922), פרדריק קיש (בין 1922-1931), חיים ארלוזורוב (בין 1931-1933) ומשה שרת (בין 1933-1948). הספר מגולל סיפור מדהים על דיפלומטיה בחיתולים, מתפתחת והולכת, וחובקת מלכים, מנהיגים ושועים ערבים מהצד האחד, בכירים אירופיים, אמריקאים ואחרים, מהצד האחר. באמצע שזורות גם מלחמות יהודים, איך לא, עד להקמתה של מדינת ישראל. הספר הזה הוא במידה רבה כתב אישום נגד בריטניה, שכבר מראשית המנדט החלה להאכיל את היישוב היהודי בארץ ישראל מרורים. הראשון שעמד על כך היה דווקא גדול המצדדים בשיתוף היהודי-בריטי, חיים ויצמן, שהיה גם הראשון שקבע כי "השלטון הצבאי בארץ ישראל הוא אנטי ציוני ואולי אף אנטי יהודי". מי שחש זאת על בשרו היה דווקא קצין פוליטי ראשי במטהו של הגנרל אדמונד אלנבי, ראש השלטון הצבאי, קולונל ריצ'רד מיינרצהאגן, שהועבר ללונדון, למעשה הודח, משום שהיה משוכנע שארצו בועטת באינטרסים המשותפים שבינה לבין הציונות ומעדיפה את הערבים. בספר נפרשת תמונה קשה: איום ערבי הרעיד את השלטון הבריטי, שלחץ על היישוב היהודי. אבל לויצמן היתה תמונה הפוכה בראש בנוגע לשאלה מי משפיע על מי כשקבע כי "הגישה העוינת מצד הערבים מקורה בפקידים בריטים, שלא רק שאינם מנסים להסביר את מדיניות ממשלת בריטניה כלפי הציונות, הם פועלים נגדה, מטפחים את איבת הערבים, ומזהירים אותם מפני היהודים". עד כדי כך שהמגמה האנטי-ציונית שהפיחו הבריטים גרמה להחרפת ההסתה הערבית. יגר אפילו מצא חוט שני המקשר בין העמדות הבריטיות לבין ראשית האלימות הערבית ב-1920, והוא מנויו של הרברט סמואל לנציב. לדבריו, המנהיגים הציונים קיוו כי החלפת השלטון הצבאי באזרחי, ומינוי נציב עליון אזרחי, ואפילו יהודי כהרברט סמואל, תרגיע במשהו את התחושות הקשות ביישוב היהודי. אך נדמה כי סמואל היה יותר בריטי מבריטי, וכהגדרתו של בכיר שותפיו של הרצל, מקס נורדאו: "סמואל, יהודי טוב, במידת מה ציוני (אבל) הוא בראש וראשונה פקיד אנגלי". ויצמן היה יותר בוטה. הוא הגדיר את הנציב העליון היהודי "טרגדיה איומה". המצב בימי סמואל היה כה עגום עד שוויצמן בדק בחשאי אפשרות להחליף את סמואל בנציב עליון בריטי (ואוהד לציונות). ואילו דוד אידר, ראשון לראשי המחלקה המדינית, העלה רעיון לבקש מבריטניה לוותר על המנדט בכלל ולהניח ליהודים ולערבים להכריע בסוגיה ביניהם. אידר היה משוכנע שבמאבק מזוין תהיה ידם של היהודים על העליונה. "אם עלינו לאבד את ארץ ישראל", הוא מצוטט בספר, "מוטב שניפול בקרב מאשר נושמד בהדרגה". הוא גם היה סמוך ובטוח בהצלחת היישוב הלוחם, שכן "הערבים בארץ ישראל אינם לוחמים גדולים". האמירה כי "הכסף יענה את הכל" שיחקה לידיו של אידר, כאשר הצליח באמצעות תרומות כספיות לשכנע גופים ערביים לתמוך בדו קיום עם יהודים. אפילו האמיר עבדאללה הציע פעמים אחדות הצעות של שיתוף פעולה עם הממסד הציוני תמורת תמיכה כספית. ויצמן הורה להתנות את מתן הכסף בערבויות נאותות. באוקטובר 1922 הציע עבדאללה לויצמן ולעמיתיו עסקה: הציונים יתמכו בו כשליט בשתי גדות הירדן - כלומר גם ארץ ישראל המערבית - והוא יתמוך במתן אוטונומיה ליישוב היהודי בארץ ישראל. מכל מקום, המחלקה המדינית נהפכה להיות משרד החוץ הראשון במדינת ישראל. היא הנחילה מודיעין, בית ספר לדיפלומטיה ומשאב אנוש ראוי: ראש המחלקה, משה שרת, היה לשר החוץ הראשון וראש הממשלה השני; ממלאת מקום ראש המחלקה המדינית, גולדה מאיר, היתה כעבור שמונה שנים לשרת חוץ וכעבור 21 שנים לראש הממשלה הרביעי; ארבעה מאנשי המחלקה - אליהו ששון, זאב שרף, אבא אבן ודב יוסף - היו לשרים; ארבעה - ולטר איתן, אריה לבבי, גדעון רפאל, יעקב שמעוני - נמנו על מעצבי דמותו של משרד החוץ; שלושה - דוד איילון, אוריאל הד, פנחס שנער - היו למזרחנים בעלי מוניטין. אחד, טדי קולק, שעסק בפעולות ביון ומודיעין ושימש איש קשר עם הבריטים, היה לראש העיר הראשון של ירושלים המאוחדת. ומי ששימש ראש אגף הביטחון במחלקה המדינית וקצין קישור מטעמה עם מפקדת הצבא הבריטי, חיים הרצוג, פעמיים ראש אגף מודיעין בצה"ל, שגריר ישראל באו"ם וכעבור 35 שנים הנשיא השישי של מדינת ישראל.