סופו של השיתוף עם הבריטים

במלחמת העולם השנייה נוצרו נסיבות שאיפשרו את הפיכתה של ה'הגנה' לזרוע ביטחונית המסייעת להגשמת המדיניות הציונית. אחד הביטויים המעשיים לשינוי היה הקמת הפלמ"ח במאי 1941. הנהגת הישוב ומטה ה'הגנה' סברו שיש הכרח להקים יחידה סדירה ועצמאית כדי לאפשר הגנה על היהודים בארץ גם ללא תלות בצבא הבריטי. תלות זו גברה לנוכח החשש מפלישה גרמנית, והאיום שהערבים ינצלו את ההזדמנות להתנכל לישוב.
להקמת הפלמ"ח כיחידה ארצית הנתונה למרות ישירה של 'המיפקדה הארצית', קדמו בימי 'המרד הערבי' ניסיונות שונים, שביטאו מגמה דומה, אך פורקו כעבור זמן קצר. האינטרס המשותף לבריטים וליישוב - להילחם נגד גרמניה - יצר את יחסי ה'שיתוף' שהעניקו לפלמ"ח מסגרת אירגונית לגיטימית לקיומו בתקופה הראשונה. במסגרת זו זכה הפלמ"ח לתמיכה כספית, להדרכה באימונים ואף נטל חלק בפעילות מבצעית כגון, הפשיטות בגבול הצפון. מעיני הבריטים לא נעלמה משמעות הקמת הפלמ"ח ככוח בלתי תלוי בהם. גם בשעה זו של שיתוף הם השתדלו לחשוף מידע בנוגע לאנשי הפלמ"ח, שמותיהם ומקומות מגוריהם, אף כי ללא הצלחה מרובה.
באותה תקופה התלבטו בני היישוב המתנדבים בדילמה הביטחונית: לאן מתגייסים? - האם לצבא הבריטי, ובהמשך - ל'בריגדה היהודית' לצורך השתתפות במלחמת העולם נגד הנאצים, או לפלמ"ח, במטרה לטפח את כוח המגן העצמי? דילמה זו החריפה משלהי שנת 1942, כשהפסיקו הבריטים לסייע לפלמ"ח עם ניצחונם במדבר המערבי. מחנה האימונים המשותף בקיבוץ משמר-העמק נסגר. הפלמ"ח נאלץ לרדת למחתרת.
ראיית היחידה כגרעין לצבא עברי עצמאי עמדה ביסוד הירתמות התנועות הקיבוציות לסייע לאחזקת הפלמ"ח מאוגוסט 1942, באמצעות "מחנות עבודה" ששילבו אימונים עם עבודה במשקים.