Fighter Gavish Yehuda

חניכי יהודה גביש תלמיד חביב היה על כל מרעיו ומוריו. צנוע היה בכל הליכותיו, ורציני שלא כפי שנותיו. בוחל היה בכל מעשי-קונדס של אחדים מחבריו, ועל פי רוב שקוע היה בהרהורים. חומר למחשבה היה לו די והותר; כילד בעל נפש רגישה לא נשא כל עוול וקיפוח, ונפשו העדינה הייתה מתקוממת בעוז כנגד כל עיוות-הדין מצד השלטון הבריטי.
זוכר אני את בואו לקבוצה; גבוה, בהיר ובת-צחוק נעימה על שפתיו. להקשות ולדעת כל פרט שענין אותו, ולרדת עד עומקו, בשיחות עם חבריו נוטה היה להתווכח בכל הדברים המנסרים בחלל עולמנו הלאומי והמעמדי, ובכל השאלות החברתיות גילה עירנות מיוחדת ועמדה שקולה, שהיה בה הרבה מהגיון-נעורים צלול.
היתה לי תמיד ההרגשה כי ילד זה בבוא יומו, ימלא בנאמנות כל משימה קשה שתוטל עליו בדרך החתחתים של מאבקנו לעצמאות. ואמנם יהודה לא הכזיב. בגבורה נפל במערכות ישראל.
וצר, צר מאד על חייו הצעירים שקופחו ללא עת.

מורו

*מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

כיצד רואה אני את יהודה? לא פעם חשבתי על הדבר. רואה אתה חבר, חי איתו באהל אחד, משתתף בשמחותיו ועצבונו. חברים לקבוצה אחת, מעלים תמיד יחד זכרונות על חברים ומתארים בצבעים בהירים מה יהיה כשנחזור הביתה. הן כל אחד שואף לחזור הביתה, לרכוש לו מקצוע ולהתערות בחיי החברה והמשק. לא פעם אמר לי: "הן אני זמן רב כל-כך הייתי עמכם. אתה, למשל, חי בקבוצה עוד מימי הילדות, ואילו אני רק בהכשרה הצטרפתי, הן רק שנה ומחצה הייתי עם חברים ושוב נלקחתי". ופעם אמר: "אין דבר, נבלה איך שהוא את הזמן ונחזור הביתה".
תמיד היה שמח בחלקו, מלא חדות חיים ומדביק בחדותו, פעלתן, דורש מאחרים הרבה ומנחיל מיכולתו, שרבה היתה. מעולם לא דרש מחבריו דבר שהוא עצמו לא יכול היה לעמוד בו. שימש דוגמא אישית בכל הופעה. אזכור כיצד ליוה את ההכשרה הצעירה יותר. תמיד כאב את כאבה, דרש מהם יותר משנתנו ורצו לתת בכל שטחי חייהם. לא פעם שמעתיו אומר להם: "חברים! מכשירים אתם את עצמכם לדרך קשה, דרך קוצים, ומתיחסים אתם בזלזול שלא יאה לנערים כמוכם.

עזריאל

*מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

שנה עברה מאז הגיעתנו הידיעה על העדרו.
שנה שתחילתה תקוה, המשכה ספק וסופה בודאות המרה, כי יהודה איננו עוד. יהודה נפל, כי הלך בדרך אשר המוות צפוי בה, הוא הלך בה כי נקבע לכך. והוא קבל את ההכרעה לא מתוך רצון אך מתוך נכונות, נכונות, כי ידע שעם הנאבק על שחרורו אינו יודע רחמים לגבי בניו - חלוציו הנושאים את עול המאבק על שכמם. הוא ידע על חלוקת תפקידים, ידע כי אין עם משתחרר בכח הנשק בלבד. ברצון היה נמנה עם הבונים. אך אם יש צורך גם בלוחם, מחזיק בקשת ובשלח, הרי הוא מוכן.
הוא אהב את החיים. באהבה ובחרדה ליוה את התפתחות מפעלנו בנגב. כל הישג ולו הקטן ביותר גרם לו שמחה. בכליון עינים חיכה ליום בו יוכל אף הוא להצטרף אלינו ולהשתתף בפועל בבנין ביתו. ולא זכה.

מוטקה

*מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.