Corporal Ostrovsky Dan

דני, ידיד ורע - נפל איננו עוד. ואני לא בכיתי. היה זה יום רגיל, כבכל הימים. ליבלבו החיים, נמשכו והלכו במהלכם הרגיל.
משקלטה האוזן כבהסח הדעת: "דני נפל !", קשה היה לעמוד על משמעותו של דבר. הן כה רבים הם הקרובים ויקרים שהנה היו ואינם. הן כה רב הדם שחזינו בו, הן פעמים כה רבות דבק גוום המרוטש לחולצתך בלהט הקרב. נגזל מאיתנו משהו יקר, אבד לנו הדמע, איננו יודעים יותר לבכות חבר שנפל.
ורק היום, לאחר זמנים שנקפו, רק ברגע שהפצע הטרי הגליד כביכול, היום נוקב הכאב יותר מתמיד ועמוק הוא וכנה. שוכלנו!
רוצה אני להקים לו מקדש מעט, אל מול תמונתו, להתייחד עמו ומול עיני עולה דמות מרטטת וחיה, קטעי דני ההולכים ומצטרפים אל מה שהיה שאיננו.
זוכר אני את שיחותינו הראשונות. היה זה לפני שנים. כמעט ילדים היינו. אז הוא נכנס לתנועה. הליכתו המשונה כשהוא מטיל את גופו וידיו באורח המיוחד לו ובחיוך הרחב רחב, כנה וחברי, במיצמוץ עין פקחית וכמעט לגלגנית, שסבל החיים ובטחון ניבטים בה. כך בא לתנועה.
ושלא כאחרים בא. לא המשחק, לא השיחה הם שקסמו לו. דני שאל: "מה, מדוע?" משבא היה כבר שומרניק.
וכמה כואב הוא להעלות תמונות אלה ולחשפן ממעמקי תת ההכרה.
היה זה צריף קטן ורעוע, מצטופפים סביב עששית סדוקה ומפוייחת. הוא היה זה שדיבר ואנו הקשבנו. הוא היה גם זה שהשתולל ואז עיניו היו בורקות מתמיד, חיוכו מעקם במעט את פיו כלפי מטה.
ודני הלך לחברת נוער ומאז אך זכרונות קטועים, אי פה אי שם שיחה חטופה. וכמה מיטיב היה לשוחח. היו שאמרו עליו שהוא דברן רב. אכן, בכל מכל היה לו. הוא חשב והגה, הוא למד, הוא גם העמיק ולכן היו דבריו נשמעים ובין אם הסכמת עמו ובין אם חלקת עליו. בעל משקל היה.
כן, לדני היתה כבר ברורה דרכו. בעבודה, בחברה, בחלום על העתיד - באלו מצא את עולמו.
ואז, לפתע, באמצע הכל...
כל חבר אשר נופל משאיר אחריו חלל ריק ואפל. דני השאיר את שלו במרכז. בכל אשר תפנה מזדקר הוא לפניך, הנה כאן הוא חסר.

חבר

"...חברנו דן נהרג בהפצצה באחד המחנות הצבאיים. היו אלה כבר ימי מלחמה. כבר "הורגלנו" לשמוע על הרוגים, אולם כשהמקרה פוגע ישר בך, הרי המכה קשה שבעתיים.
דן איש עבודה, ער בשעת ויכוח וחברי. היה פעיל במוסדות החברה ובפעולותיה. עם מותו נלקח מאתנו אדם אשר ידע להוסיף לנו בכל השטחים.
המלחמה האכזרית הלכה ונעשתה רצינית יותר, האויב פלש לגבולות הארץ, אנו בתור, אנשי צבא הוכרחנו לנדוד. מהגליל המערבי למרכז משם לגליל המזרחי ושוב למרכז. וכאן, ירדה עלינו המהלומה הכבדה בנפול אחד החברים המרכזיים שלנו - יצחק. קשה לי לכתוב עליו.
עד כמה שפגע בי מותם של שני החברים הקודמים, הרי מותו של איציק זעזע אותי ביותר. איציק נהרג גם כן בהפצצה זדונית, ביצאו יום אחד עם הג'יפ מתוך המחנה. אנו נשארנו בתוך המחנה. את רעש האוירון לא שמענו. בשמענו התפוצציות החרדנו כולנו,ישבנו במקלטים עד שהסתלקו האוירונים. לאחר ההפצצה החלו מגיעות ידיעות ראשונות מראשון לציון. בין יתר הידיעות נודע גם כן שגי'פ אחד נפגע על כל נוסעיו שנהרגו. טרם ידענו שזהו הג'יפ של איציק, אך משהגיעה הידיעה הברורה פשוט לא הבינונו את אשר התרחש.
איציק איננו
את שתי המילים הללו ומובנן אינני יכול להבין עד היום. בכל פעם, בשמעי את שמו של איציק, נדמה לי שאני נדקר כמו בחרב.
איציק איננו. הרוח החיה של חברתנו.
לא היה מאורע, יהא זה טיול, מחנה אימונים, עבודה, לימודים וכו' וכו', שבהם לא היה לוקח חלק חשוב. הוא היה בכל. הגה רעיונות משקיים, היה החלק הדינמי של הפעולה החברתית והתרבותית.
קשה למנות את כל השטחים אשר בהם היה איציק פעיל ומפעיל אחרים עם הליכתו מאתנו הלך אחד מעמודי התוך של החברה! ולכן בכל זמן ועת נזכור אותו. בכל שעה שנעלה זכרונות הרי תמיד תעמוד דמותו החיה לפנינו מחדש. רוחו תפעם בנו לעד.
.... אנו עובדים ויוצרים - מקימים את נקודתנו החדשה ובכל אשר נפנה מלווה אותנו זכרם של חברנו אשר נפלו במערכה על שחרור הארץ ולא זכו להגיע עד הנה. זכרם מעודד אותנו להמשיך ולבנות ולכן לא ימוש מאתנו לעד.
דמותם תעמוד לנגדנו תמיד וכך נוכל להמשיך. להגשים במלואו את האידיאל שלהם, שלא הצלחנו להגשימו."

חבר
מתוך החוברת 'עשרה שנפלו' הוצ' קיבוץ 'הראל'