מ"פ מילר שלמה "שלוימלה" ז"ל

לקראת המחנה
ברגע הראשון, בשמענו את המלה מחנה, שמחנו מאוד ותיכך למחרת התחלנו בעבודה קדחנית. הכל עסוקים: זה מביא צלחת, השני - תרמיל, וכולם עובדים ברצון ובאמונה כי המחנה יצליח. אמנם יהיה זה מחנה רק ליום אחד, אבל גם הוא יכול להוסיף לנו הרבה. אנו יוצאים למחנה כבר לא כילדים קטנים, הנמצאים תחת השגחה, אלא כל אחד ואחד אחראי בפני עצמו. הצופיות וכל התנאים במחנה יוסיפו לנו דבר מה בדרך חיינו העצמאית וילמדו אותנו דברים שכל צופה צריך לדעת אותם.
בבוקר, עם צאת החמה, כבר הסתובבו בגבולות הגבעה ילדים וילדות בחולצות כחולות, תרמיל על הגב והמקל ביד. כצופים ממש נפרדנו מההורים והתחלנו לצעוד בכיוון הכביש. כשעלינו עליו יצאה כבר החמה בכל זהרה והכביש התנוצץ תחת קרניה. לפעמים היה עובר אוטו ומקים רעש ואחרי עברו היה נשמע הד חזק. הלכנו בקצב, לפי שריקת משרוקית, עד שהגענו למחוז חפצנו - חורשת עצי אקליפטוסים גבוהים. התחלנו בעבודה ודפיקות הפטיש, שעבדו בו בהקמת המחנה, נשמעו רחוק, רחוק.
1937, בן 13.


על עתידי
לא פעם חשבתי מה עלינו לעשות כשנגמור את בית הספר, האם להמשיך בלמודים, או לצאת לעבודה? השאלה נקרה במוחי והטרידה אותי לא מעט. לפי דעתי על כל פועל ללמוד בעודו צעיר ולקנות לו ידיעות רבות, ביחוד במקצוע, שיש לו נטיה אליו.
ועמדה בפני עוד שאלה קשה: האם אני, ילד הקבוץ, בגמרי את בית הספר, צריך להשאר במקום זה, או לצאת למפעל גדול בארץ ולהרחיב את ישובנו. מצד שני חשבתי: לא! מי ימשיך את המפעל בגבעה בלעדינו?
והאמנם, אני הילד, שהשקיעו בו כל כך הרבה כוחות ושממקום זה שאבתי את כל ידיעותי, צריך לעזוב את המקום וללכת אי-שם הרחק? לא, עלי להשאר במקום, לתקן את המצב, לשפר את החיים ןלהיות פעיל בחברה, ואז יתפתח המקום ויפרח.
אולם כל זה עוד לא נקבע אצלי באופן מוחלט. מי יודע, אולי יבוא יום ורעיון זה יתחלף באחר, כי זאת לא החלטה ברורה אצלי, כי אם רק דרך, מהלך מחשבה.
ובכל זאת, יש לי נטייה לנדוד הרחק משאון העיר בין הרים פורחים, ישוב שקט, חיים חברתיים נוחים. אכן, מפעפעת בי תקוה בזאת. מי יודע, אולי תפרח הגבעה ויצא גרעין ממנה וילך רחוק מהעיר ויגדל.
אולם לעת עתה קטן אנכי ועוד עלי ללמוד וללמודבכדי לקלוט ידיעות ולעזור בבנין המשק.
1938, בן 14.

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו - גבעת השלשה, סיון תש''ח.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ''ח.

ממכתביו אל עוזי
חכיתי הרבה ובאי סבלנות למכתב ממך. חי אני ימים אלה ומרגיש את המפעל הגדול בכל צעד בחיי היום יום שלי. ופתאום באופן מעשי נתקו הקשרים, איזו הפסקה שאינה נותנת מנוחה. רוצה אני לדעת מכל צעד הנעשה בבית, בפרט בחברה. האמינה לי, שאני מקדיש שעות רבות להזיות על העתיד, על חיינו המשותפים. כתוב לי מה אתם עושים ומה חדש אצלכם, כי צמא אני לכל מלה, לכל מעשה הנעשה, כי הרי גם לי יש חלק בזה. כה חסרים אתם לי, אתם אנשי המפעל.
יושב אני ממש באי סבלנות ומחכה לרגע שאשתחרר מהכל, שאהיה חפשי לעצמי, שאוכל להרגיש את הטעם המלא של בית, על כל הטוב והרע שבו, ולהקדיש את עצמי לענין שלנו. אך המציאות היא אחרת, ומעכבים אותי בלי גבול. צריך להמריץ שבבית ייעשו הצעדים לקראת שחרורי. הרי צריך להיות פעם סוף לדבר.
בינתים התחלתי לעבוד בטרקטור כאן, למעשה, אני עובד בפלחה. יש בזה ספוק רב ומשנה ביסוד את מצב הרוח שלי. ישנה הרגשה של אחריות וישנן בשטח הרבה אפשרויות ללמוד...
17.4.45


עבר שבוע. זוחל בעצלתים. בכח בלי אנושי שוב נכנסתי ל''ענינים''. כל כך חסר הרצון וביחוד לאחר הימים המעטים שבליתי בבית. אין לך מושג איזה כוח יוצקות בי השעות המעטות, שאני נמצא בהן בבית. איזו אמונה עד לבלי גבול פועמת בי לגבי המשכנו בבית והקמת המפעל. אני מאמין מאוד בילדינו ההולכים וגדלים. הילדים הם כה פשוטים, טובים ומבינים. יש בהם משהו מיוחד של חברות טבעית, בלי כל חשבון. נוער חי. חבל רק שאין היד המטפחת והמגדלת אותם בדרך מסויימת בצורת החיים, שהם חיים אותה, ברכישת ערכים לגבי מעמדם בחברה ובבנית הבית והמשק. יש צורך בחינוך כזה שתהיה לו גישה אידאית, בריאה לדרכם, ולאו דוקא מתוך אותה זכות של הלידה במקום.
נוסף לזה, הרי צריך להקדיש גם זמן להבנת המטרה ויצירת הכלים, אשר בהם נשתמש להקמת המפעל. זה חסר וחבל. מרגיש אני שיש נערים המתרחקים ממרכז הכובד לאותה חברה. יש צורך בתשומת לב גם אליהם, שלא נעמוד שוב כאשר עמדנו כלפי שאלת יוחנן. יש שטח של עבודה רבה וצריכה להיות תשומת לב לדברים.
ושעת גיוס הילדים קרובה. מה יהיה לגבי העתיד קשה לומר. מבין אני שהם צריכים ללכת. אך איני משלים עם זאת. פוחד אני כי הפסים לגבי שאלה זו יהיו פרינציפיוניים. ושעת ההתלכדות ותפיסת העמדה במשק תדחה מפעם לפעם. דבר זה מכביד על המחשבה ואף גורם למצב רוח. אכן, אין בי הכח כך להמשיך. מין מוסר ידוע משפיע עלי וגם מכביד מאוד על שעות הנופש שלי בבית. יש קצת זרות. רחוק אנימהרבה דברים וזה כואב לי. עד מתי? האם מבחינה מציאותית לא מחויבת חזירתי הביתה? מבין אני כל מצב ואת המצב הפוליטי המיוחד כעת ובכל זאת אין ליבי שלם עם זה. רואה אני דמות של אדם אצלנו. אין זו מטרת חייו כדרך בלתי אמצעית בלבד, אולם, אם בכל זאת אין מגיעים לזה שאדם לאחר תקופה מסויימת של חיים כאלה, אינו משתחרר מהמתח הזה, הרי הוא נסחף אחרי כל מיני דברים, כגון רשלנות, אי סבלנות, מצב רוח וכד', פרט לזה שמאבד הרבה מאופיו הטוב. זאת היא גישתי לענין ומתוך ההשקפה הזו וזמן שרותי פשוט קשה הגישה אל הדברים האלה.
ישנה חשיבות רבה בשמירת הקשר עם החבריה שנמצאת מחוץ למקום. מה כותב אלישע? יש ברצוני לכתוב לו ולעודד אותו. הכרחי לטפל בו וליצור לו את ההרגשה, שיש בית הדואג לו ומלוה אותו במעשיו. ''עלון הגבעה'' אין ביכולתו להעלות את הדברים בפרוטרוט ובפרט את ענינינו אנו. לכן חשוב שתכתבו. דרבן את הבנות הגדולות שתכתובנה לאביבה. האם כבר החלו בברור גיוסם של הילדים הגדולים ומה עושים בשטח זה? אל תתן שהדברים יעברו ותהיה רק תוצאה מכרעת, בלי יכולת של בקורת. כתוב לי על גישתו ועמדתו של כל אחד, שהדברים לא יהיו זרים לי.
2.7.45

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו - גבעת השלשה, סיון תש''ח.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ''ח.

ליום השנה
לי, כאם, קשה מאוד לכתוב אודות בני המנוח. שוב אני חושפת את הפצע שלא הגליד, ונדמה לי, שגם לא יגליד כל ימי חיי.
כשהלך לגיוס היה לי קשה מאוד להפרד ממנו. גם כשהיה אסור בלטרון סבלתי הרבה. לא שערתי שהסבל הזה כאין וכאפס לעומת זה שעלול להתרחש, ושלא אראה אותו לנצח.
הוא היה ילד מוכשר מאוד והצליח הכל המבצעים שלקח על עצמו.
כשהיה בא מאיזה מסע קשה, או פעולה מסוכנת, היה יושב איתי שעות ומספר על כל מה שעבר עליו.
פרט אחד. בזמן המסע השני למצדה בראש קבוצת נוער נקעה רגלו והוא הובל באוטו מסע לחיפה. השתדל שלי לא יוודע הדבר, אולם כשזה נודע לי, ואני הוכחתי אותו על שלא הודיע לי, התרעם מאוד על כך, שמסרו לי על המקרה.
יודעת אני שעכשיו נפלו ונופלים קרבנות יקרים. כמעט כל חברי פלוגתו נפלו על מזבח המולדת. אך כל אחד לחוד הוא אבידה שאינה חוזרת ואינה נשכחת אצל האם, האב, הקרוב.
כל חבר, כל ילד, שהתחנך אתו, או בא באיזה מגע, יודע לספר הרבה על שלמה'לי, הילד הראשון בגבעה, שידע להכניס כל כך הרבה חיים וערות סביבו. כל חייו היו קודש לצבור, לחברה, לכלל.
הריני מסתפקת במילים ספורות אלו כי קשה לי מאוד.
ליובה

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו - גבעת השלשה, סיון תש''ח.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ''ח.

הבכור
לכתוב על שלמה! מה איום הדבר, היד רועדת והלב נקרע לגזרים. האמנם לא נראה אותך יותר, נער יקר? הילדים הקטנים, הקשורים אליך בלב ונפש, מבטאים את זה פשוט: ''לא מסכימים ששלמה אף פעם לא יבוא לשחק אתנו'', אבל לנו אין בטוי, יש רק רצון לזעוק על העוול הגדול, אשר נעשה לך ולנו. איך נמשיך לחיות, ואתה אינך? איך נמשיך לבנות וליצור, ואתה, הער והחביב, הטוב ומלא המרץ, לא תתן יותר את ידך למפעל הזה, אשר כה יקר היה לך. נבצר ממני להבין וקשה, קשה מאוד להשלים.
הנה אראה אותך קטן ואתה כבר מנהיג החברה. "שלמה המלך" - קראוך. היית, שלמה, מלך לילדים, מלך טוב ומסור, עוזר ומדריך. מי כמוך ידע לארגן את חברת הילדים במשחק, בטיול, בעבודה? ידי זהב לשלמה - אמרו כולם. ובאמת, בהיותך עוד קטן לגמרי, יצרו ידיך את כל מה שעיניך ראו. זוכרת אני את הכבשן המפורסם, שבנית, בהיותך בן 7-8. שמרנו עליו ימים רבים, התגאינו בו ואורח, אם בא לגבעה, מיד הביאו אותו להראות לו את מעשי ידיך לתפארת.
מדי שנה בלטו כשרונותיך יותר. הללוך כל יודעיך, אבל אתה נשארת פשוט ומסור, יוצר ובונה, פעיל ומפעיל את חבריך. ומה אהבת את טבע הארץ ויפיה!רואה אני אותך באסיפת חברים, עומד ומוסר רשמיך על טיולך ראשון למצדה, מה יפים ומגוונים היו תאוריך! נדמה היה לכולנו, כאילו יחד אתך, אנו רואים את כל המקומות הנהדרים ומתפעלים על יפיים.
והנה הגיע זמן כניסתך לחברת המבוגרים. רצונך להתגייס היה עז. החברים היססו: איך נשלח את שלמה והוא בעל מקצוע, נחוץ בבית. אנו, אשר חנכנוך מקטנותך, אמרנו: שלמה צריך ללכת. והחלט על זה בחיוב. לא השתתפת בישיבה. חכית בחדר האוכל להחלטה. ומה אורו פניך, כאשר הבאתי לך את הבשורה על החלטה חיובית.
והלכת, שלמה. חמש שנים היית מחוץ לבית, בתפקיד. לא פעם נמצאת בסכנה, אבל חזרת אלינו בריא ושלם, ישר וטהור. היית מלא תכניות לעתיד, להעברה לנזלה, לבניה, להרחבת המשק, אתה בראש ואחריך כל חברת הילדים. לא פעם אמרת: בנזלה נבנה הכל מחדש, גם את המצב החברתי נשנה. אנו הנוער - כוחנו רב!
זוכרת אני, פעם בהיותך בחופשה בבית, באת להתיעץ, אם מותר לך להזמין את חבריך, הילדים המבוגרים, להצגה למושבה, אם זה לא יפגע בשויון החברתי. נשארת, שלמה, טהור וקדוש כמו ילד.
איך נמשיך בלעדיך, שלמה'לי היקר? יתמות כבדה מנשוא נפלה על חברתנו ועל חברת הילדים. נפלה עטרת ראשנו.
רחל וישניק

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו - גבעת השלשה, סיון תש''ח.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ''ח.

ראובן כהן:
הנה נופלים בנינו, פרי ישיר של המפעל שלנו. איזה עמל ומאמצים השקענו עד שגדלנו את בנינו, ממשיכי המפעל בגבורה כזאת. והם בנופלים... נחמיה שיין מעין חרוד, חיים'קה חרודי מתל יוסף, שלמה מילר - היום. נפלו בנסיבות שונות - מי מכדור אנגלי, מי מכדור של מרצח ערבי. המאחד את כולם הוא - שהם נפלו בידי מתנקשים במפעלנו בארץ. כולם נפלו בגבורה. גדל דור ושלמה מסמל אותו. דור שאינו יודע פחד. שאינו יודע כניעה. שבקומה זקופה מגין על המפעל. זה מופת לכל ילדינו. זה מופת לכולנו.
באנו לארץ ליצירה, לעבודה. לזה חנכנו את בנינו, אבל גם המציאות חנכה אותם. בתור כזה הכרתי את שלמה: עמידת כבוד נגד כל מתנקש. אם יש נחמה לאם הרי היא בכך שהיא אם של גבור, שכך חי וכך נפל. ולנו - סמל שלאורו נתחנך ונמשיך.

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו - גבעת השלשה, סיון תש''ח.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ''ח.

ב. מהרשק:
אפשר שגם השטן לא היה יכול לברוא אסון כזה שקרה פה עם הילקח שלמקה מהגבעה, מההורים, מילדי הגבעה ומשורות המגן.
חמש השנים האחרונות היו אולי החלק היפה והעשיר ביותר בחייו. שלומקה הופיע כדמות הסוללת איזה דרך ושביל, ואף אחד לא האמין ששלומקה זה - ששום שביל בארץ לא היה זר לו ושהיה מתהלך בכל כבשלו, שהוליך אחרים בשבילים אלה והנחיל אהבה לארץ, אף אחד לא האמין ששביל-חייו הוא יהיה כל כך קצר.
מה היה בו? מה לא היה בו? - ''ידי זהב'' היו לו, ומה שלקח בידו היה מכניס בו נפש. זוכר אני שפעם נסעתי באוטו שהוא נהג בו ואמר לי: צריך קצת נפש בנהיגה. יושבים פה עשרות חברים שהוא הדריך, שהיו חניכיו, מפקדיו, וכולם זוכרים את הביטוי שלו: קצת נפש. והוא עצמו היה כולו נפש.
כשהתגייס לחטיבה היו אלה ימים לא קלים עבורו. היו אלה ימי בדידות, בדידות מבחוץ, אם כי חום מבפנים, ודרושה היתה אז עמידה בפרץ. שלומקה היה שלם עם כל מה שעשה, הוא היה בעל בטחון מושלם והחלטיות שהכל שיבוא לידו יגמר בטוב. ולא סבר כך מתוך יהירות או בטחון מופרז, אלא מתוך הרגשה עצמית שהדבר נתון בידי נוער שישלוט בכל, לא שלטון כבד אלא שלטון משפיע ומחנך. וכך עיצב שלומקה דמות של פלוגה שלמה, בעצבו את דמות מחנהו הוא.
בראשית הימים היה שלומקה מפקד כתת בחורות. נתעוררה אז השאלה מה תעשה החברה בשורות. בימים הראשוניםהיה די קשה, רבים היו שפחדו מכל הענין, ולא היתה בפניהם דרך, כי את הכל היה צריך לחצוב ולעצב מן היסוד ובפרט בעניני החברה. ושלומקה היה אחד החוצבים - מלבו. פה יושבות בחורות הזוכרות עוד את מסע הלילה עם שלומקה מעל ואדי כרכרה. הם אבדו אז את הדרך ולא מצאו את השביל. והשעה שעת לילה והסביבה זרה, בלתי ידועה ופרועה. והנה הגיעו לצוק, לא ידעו כיצד לרדת, וחיי הכל היו בסכנה. שלומקה, הצעיר בכולן, לא אבד את קור-רוחו ולא את חדות החיים, ואחת-אחת הורידן בין הצוקים והעביר את כולן למקום מבטחים. בכך יש משום סמל לדרכו. זה היה עוד ב-1942 עוד לפני ידיעתו כמה נפש וכמה רוח צריך להשקיע כדי לבנות צבא עברי עצמאי. אך בשבילו היה הדבר כה מובן - כי כך הוא נולד. ולמחרת באו הבנות וספרו שלא הצוק הפחיד אותן ולא איבוד הדרך ולא חשכת הלילה - כי שלומקה היה אתן. הוא היה משרה בטחון סביבו, בטחון בעצמו, בטחון בענין.
שלומקה היה מדריך של בוגרים ממנו והיה צריך להנחיל להם מקצוע קשה והוא עשה זאת ביחס נפשי לענין: בעדינות, בלי שמץ של פגיעה באיש בן 30 - 35 שנער בן 18 הדריכו והיה גם מפקדו. שלומקה מפקד - וכמה רוך היה בזה, רוחב לב, אמון, ואומץ. לא מקרה הוא שלא היה מקצוע בחטיבה, בלי שמץ הגזמה, ששלומקה לא שלט בו, לא ידע אותו. וככה לא הסתפק במה שהשיג ביבשה, באמוני השדה וכו' והגיע לטייס. הוא חשב תמיד כיצד אפשר להשתרש באויר והוא אמנם ''הכה שרשים'' באויר. רבים החברים שאינם יודעים כי הוא עמד לסיים את שנת החופשה שלו ולצאת רחוק-רחוק, להנחיל לנו דבר חדש: חבר מדריכים במקצוע הטייס.
חבריו הטייסים מספרים כיצד נהג באוירון, באיזה בטחון, באיזו שליטה עצמית.
בתחילת חדשי המאבק לא היה עוד שום נסיון בביצוע פעולות, הכל היה עוד בבחינת חידוש - ושלומקה בראש הפעולות, בראש הפעולה הארצית הגדולה שמאות חברים השתתפו בה. הוא היה מבצע במאה אחוז וככה בכל הפעולות - אי-אפשר היה לותר עליו - על אדם שהבטחון והכשרון אתו והאמון בו מצד ההולכים עמו.
זוכר אני אותו בנען, במועצת הקבוץ האחרונה, שמע שם את אנטק. בהפסקת הצהרים ניגש אלי ואמר: אולי גם פה נאחר, האם שמעת? אני, כל מה שהדרכתי, שלימדתי, הכל עומד מוכן לשרות.
במערכה הזאת של הקמת כוח עברי נגד כל המתנקשים במפעלנו בארץ, לא היה די בהכרח המציאות, לא היה די בפקודה, לשם כך דרוש היה קומץ אנשים שזוהי משאת נפשם. ואני סבור ששלומקה היה אחד מהטובים ביותר, מהמושלמים ביותר, מהשלמים ביותר עם עצמם, מהשלמים ביותר בהליכותיהם, למען המפעל הזה, שמי יודע כיצד יעריכו אותו בעתיד.
הפעולה האחרונה בה יצא שלומקה, היא מפנה. התעללו בנו ערבים, הבלגנו הרבה זמן, אבל היה הכרח לגאול את החרפה. ושלומקה יצא בראש ההולכים לפעולה. כי אם היה צורך לבער קן מרצחים, לעצור את ההשתוללות - כמעט אין לתאר כיצד אפשר היה לעשות זאת בלעדיו. אולי לא מקרה היה זה שהוא זנק בראש. כל לחש הספיק שהוא יהיה בראש, כל רמז דק. מחיר יקר מאוד שילמנו, יקר מדי לכולנו, לגבעה ובמיוחד חהורים שאין בפי תנחומים להם, ולילדי הגבעה. שלומקה היה עמוד התווך בין ילדי הגבעה, סביבו הכל, סביבו נדבקו כולם. בשבוע זה יש לי הרגשה שאין כמעט למי להדבק, הרגשת יתמות שאין לה הגדרה. מחיר יקר מאוד...
חבר אחד סיפר לי שלפני הליכתו לפעולה התלוצץ: אם אני אפול אל תתאבלו עלי. הוא טעה. האבל הוא לא מאורגן, אך הוא רובץ עלינו ואין כוח שיסיר אותו. גם אם הפעולה הזאת היא מפנה ותפסיק את השתוללותם של הערבים, גם אם הצילה את כבוד פתח-תקוה ואת כבוד ההגנה בארץ - רובץ האבל עלינו. שלומקה טעה. אבל במותו הוא הנחיל לנו לא רק אבל, הוא הנחיל כבוד גדול מאוד. האיר את דרכנו באור-יקרות. ולכולנו: לגבעה, להורים, לילדים, לכל אלה שהוא הנהיג והדריך, לרוב החטיבה שמכירה אותו, לכל החברה הזה, יאירו האבל והכבוד את הדרך הקשה להמשך מפעלו.

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו - גבעת השלשה, סיון תש''ח.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ''ח.

לזכר מדריכנו
סמל הפשטות והגבורה
עכשיו אחרי הכל לא נשאר לנו אלא להביע מזכרונותינו עליו. אולם מה ביכולתנו לספר ולזכור, אם לא אותו עצמו, את כל דבריו, מעשיו והופעתו. שלמה נהרג ואיננו. ואנו, כל אחד מאתנו, מתאווה לשתף את כאבו בכאב הכללי. אבל איך לספדו? כיצד להביע את הפועם בנפשנו, את זה שגורם כאב קהה וחזק ומכווץ את הלב? האם מותר להספידו באותן המילים עצמן, באותו התאור של צער וכאב של כל האנשים? מה נוראה המחשבה, שאולי יחלפו יום, שבוע, חודש, החיים ישובו לזרום כמנהגם ושום דבר לא ישתנה. הצבור הרחב ישכח את גבורו, את מגינו, ואולי רק בלב מועטים ישאר שריד מאותה להבה שפעמה בו.
שלמה הי המדריכנו וחברנו במשך תקופה קצרה, אולם היו אלה ימים טובים לנו, ימי התעוררות לתנועה ולמולדת. ממנו למדנו בהקשבה וברצון. מעולם לא התבטא בדברי שגב, לא דבר על הקדשה עצמית. את כל דבריו בטא בפשטות ובטוהר ילדות, ובכל זאת מיצה את הכל.
הוא עצמו עלה על המזבח כסמל הגבורה. ואף כי יעברו הימים, החיים ימשכו, ויתכן כי למראית עין יחלוף הכל, שלמה לא ישכח. רוחו תפעם בנו ובכל עת, בכל שעה, תזכירנו, כי עוד לא מלאנו חובתנו למולדת, כי לפנינו מטרה נשגבה ורק ברצון אדיר, בהתמדה ובאמונה כשל הנער הדגול הזה, נוכל להגשימה. על כן נמלא ככל שנוכל את התלוי בנו, נחיה לפי הרוח שפעמתהו ונמות בעת הצורך למען החיים, למען ארץ ישראל הנגאלת.
יהודית, כתה ט'

מתוך חוברת שהוצאה לזכרו - גבעת השלשה, סיון תש''ח.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ''ח.