מחלקת הטיס של הפלמ"ח
מחלקת הטיס של הפלמ"ח, שהיה כוח חי"ר במהותו, נוסדה בשנת 1943 במגמה לשלבה במערך הכוחות ובתפקידיה הצבאיים של ה'חטיבה'. מסגרת זו התקיימה עד אוקטובר 1947, עת שולבה ב'שירות האוויר', שהפך בהמשך לחיל האוויר.
מחלקת הטיס של הפלמ"ח, שהיה כוח חי"ר במהותו, נוסדה בשנת 1943 במגמה לשלבה במערך הכוחות ובתפקידיה הצבאיים של ה'חטיבה'. מסגרת זו התקיימה עד אוקטובר 1947, עת שולבה ב'שירות האוויר', שהפך בהמשך לחיל האוויר. כלי הטיס ששימשו את המחלקה באימוניה ובמבצעיה היו דאונים ואווירונים קטנים וישנים, שכונו "פרימוסים". ייסוד מחלקת טיס בפלמ"ח ביטא את התפיסה האירגונית של מטה הפלמ"ח, שראה את החטיבה כמסגרת צבאית כוללת, המקצה כוחות לכל התחומים הצבאיים המקצועיים (כגון: ים, אוויר וסיירות). עם זאת, יוזמה של קבוצת חברים, שראו בטייס מימוש של ייעוד אישי, שימשה כזרז העיקרי למטה הפלמ"ח להתגבר על לבטיו ולהירתם לנושא התעופה.
בראשית 1945, עם סיום תהליך גיבושה הראשוני, צורפה מחלקת הטיס לפלוגה ז’, ולאחר מכן הייתה כפופה לגדוד הרביעי בפלמ"ח. טייסיה הראשונים קיבלו את הכשרתם הבסיסית בחברת "אווירון". אליהם הצטרפו אחרים, עד שמנתה כמה עשרות טייסים ודואים.
במהלך תקופת פעילותה, הוכשרו במחלקת הטיס של הפלמ"ח 34 טייסים. מהם נשארו בפועל בחיל האוויר של צה"ל 24 איש. היתר פרשו מהטייס מסיבות שונות. מפקדה הראשון של מחלקת הטייס היה פנחס (פיניל'ה) בן-פורת ואחריו שלמה מילר, יעקב בן-חיים ויצחק בודניק (יבנה). המחלקה שכנה בקיבוץ נען, הסמוך לשדה התעופה לוד, למעט תקופה קצרה ששהתה בקיבוץ משמר-העמק, בחלק הראשון של שנת 1945.
התנאים הממשיים שבמסגרתם נדונה מחלקת הטייס לפעול היו מכבידים, ודלות המשאבים לא הותירה סיכוי להרחבה: דאונים מועטים ומיושנים; מספר מצומצם של אווירונים זעירים; מחסור במדריכים מוסמכים; ונוסף לכך - פיקוח בריטי קפדני על כל מתקני התעופה בארץ, שהכביד מאד לא רק על ביצוע אימונים אלא אף על עצם הגישה לכלי הטייס ואל האביזרים הנלווים ההכרחיים לתיפעולם השוטף. על כן היו המטלות שהוצבו למחלקת הטייס מוגבלות. הפעילות הפלמ"חאית המחתרתית זכתה לכיסוי בדמות פעילות אזרחית של הטייסים. מציאות זו הכתיבה את אופיה של פעילות הפלמ"ח בתחום התעופה. משימות מובהקות של חיל אוויר, כגון קרבות אוויר ותקיפה של יעדים בעורף האויב לא נכללו בין תפקידיה.
לנוכח האפשרויות האובייקטיביות המצומצמות התקשה מטה הפלמ"ח להגדיר באופן ברור את יעדיה של מחלקת הטייס, למרות רצונו לקדם את פיתוח התעופה הקרבית. המחלקה נוסדה במגמה חלוצית - להחדיר ולפתח את המודעות בדבר ההכרח להקים אגף לתעופה לוחמת במסגרת ה'הגנה'. עם הזמן גובשו למחלקת הטייס מטרות מוגבלות אך חיוניות. בתחום הדאייה - הכשרה מוקדמת לטייס מוטורי ולכל הקשור בשהות באוויר ובנחיתה, מיון מועמדים לטייס מוטורי וניצול דאונים נגררים כאמצעי תובלה. בתחום הטיסה המוטורית - הכנת צוותי טייס מאומנים לקראת קליטת מטוסים מתוחכמים יותר בבוא השעה, הפעלת המטוסים הללו בגבולות יכולתם הטכנית: סיור, תצפית, צילומי אויר, אמצעי קשר והפצצה פרימיטיבית כנגד אוייב שאינו מצוייד בכלי נשק משוכללים.
בשלהי 1946 החלו טייסי הפלמ"ח בפעילות מבצעית ממשית, כאשר עסקו בצילומי אוויר ובליווי מסעות של לוחמי החטיבה. בכך גם נקבע שתחומי פעילותה העיקריים יהיו הסיור והקשר האוויריים.
טייסי המחלקה היו פעילים מאד בימי מלחמת העצמאות, במיוחד עד להופעת מטוסי הקרב ו"המבצרים המעופפים" בזירה. בתקופה זו כבר שולבה המחלקה ב'שירות האוויר'.
למעשה, הייתה מחלקת הטיס המרכיב הראשון מתוך הפלמ"ח שנותק ממסגרת החטיבה. באוקטובר 1947, בהוראת מפקדת ה'הגנה', נאלץ מטה הפלמ"ח לוותר על המחלקה בהכירו בעובדה שריבוי האמצעים המוקדשים לתחום התעופה מחייב קיומה כמערכת עצמאית ונפרדת. במלחמת העצמאות פעלו חברי מחלקת הטיס במסגרת שתי טייסות: 'טייסת הגליל' ו'טייסת הנגב'.
בראשית 1945, עם סיום תהליך גיבושה הראשוני, צורפה מחלקת הטיס לפלוגה ז’, ולאחר מכן הייתה כפופה לגדוד הרביעי בפלמ"ח. טייסיה הראשונים קיבלו את הכשרתם הבסיסית בחברת "אווירון". אליהם הצטרפו אחרים, עד שמנתה כמה עשרות טייסים ודואים.
במהלך תקופת פעילותה, הוכשרו במחלקת הטיס של הפלמ"ח 34 טייסים. מהם נשארו בפועל בחיל האוויר של צה"ל 24 איש. היתר פרשו מהטייס מסיבות שונות. מפקדה הראשון של מחלקת הטייס היה פנחס (פיניל'ה) בן-פורת ואחריו שלמה מילר, יעקב בן-חיים ויצחק בודניק (יבנה). המחלקה שכנה בקיבוץ נען, הסמוך לשדה התעופה לוד, למעט תקופה קצרה ששהתה בקיבוץ משמר-העמק, בחלק הראשון של שנת 1945.
התנאים הממשיים שבמסגרתם נדונה מחלקת הטייס לפעול היו מכבידים, ודלות המשאבים לא הותירה סיכוי להרחבה: דאונים מועטים ומיושנים; מספר מצומצם של אווירונים זעירים; מחסור במדריכים מוסמכים; ונוסף לכך - פיקוח בריטי קפדני על כל מתקני התעופה בארץ, שהכביד מאד לא רק על ביצוע אימונים אלא אף על עצם הגישה לכלי הטייס ואל האביזרים הנלווים ההכרחיים לתיפעולם השוטף. על כן היו המטלות שהוצבו למחלקת הטייס מוגבלות. הפעילות הפלמ"חאית המחתרתית זכתה לכיסוי בדמות פעילות אזרחית של הטייסים. מציאות זו הכתיבה את אופיה של פעילות הפלמ"ח בתחום התעופה. משימות מובהקות של חיל אוויר, כגון קרבות אוויר ותקיפה של יעדים בעורף האויב לא נכללו בין תפקידיה.
לנוכח האפשרויות האובייקטיביות המצומצמות התקשה מטה הפלמ"ח להגדיר באופן ברור את יעדיה של מחלקת הטייס, למרות רצונו לקדם את פיתוח התעופה הקרבית. המחלקה נוסדה במגמה חלוצית - להחדיר ולפתח את המודעות בדבר ההכרח להקים אגף לתעופה לוחמת במסגרת ה'הגנה'. עם הזמן גובשו למחלקת הטייס מטרות מוגבלות אך חיוניות. בתחום הדאייה - הכשרה מוקדמת לטייס מוטורי ולכל הקשור בשהות באוויר ובנחיתה, מיון מועמדים לטייס מוטורי וניצול דאונים נגררים כאמצעי תובלה. בתחום הטיסה המוטורית - הכנת צוותי טייס מאומנים לקראת קליטת מטוסים מתוחכמים יותר בבוא השעה, הפעלת המטוסים הללו בגבולות יכולתם הטכנית: סיור, תצפית, צילומי אויר, אמצעי קשר והפצצה פרימיטיבית כנגד אוייב שאינו מצוייד בכלי נשק משוכללים.
בשלהי 1946 החלו טייסי הפלמ"ח בפעילות מבצעית ממשית, כאשר עסקו בצילומי אוויר ובליווי מסעות של לוחמי החטיבה. בכך גם נקבע שתחומי פעילותה העיקריים יהיו הסיור והקשר האוויריים.
טייסי המחלקה היו פעילים מאד בימי מלחמת העצמאות, במיוחד עד להופעת מטוסי הקרב ו"המבצרים המעופפים" בזירה. בתקופה זו כבר שולבה המחלקה ב'שירות האוויר'.
למעשה, הייתה מחלקת הטיס המרכיב הראשון מתוך הפלמ"ח שנותק ממסגרת החטיבה. באוקטובר 1947, בהוראת מפקדת ה'הגנה', נאלץ מטה הפלמ"ח לוותר על המחלקה בהכירו בעובדה שריבוי האמצעים המוקדשים לתחום התעופה מחייב קיומה כמערכת עצמאית ונפרדת. במלחמת העצמאות פעלו חברי מחלקת הטיס במסגרת שתי טייסות: 'טייסת הגליל' ו'טייסת הנגב'.