מחלקת הטיס

מחלקת הטייס של הפלמ"ח, שהיה כוח חי"ר במהותו, נוסדה בשנת 1943 במגמה לשלבה במערך הכוחות ובתפקידיה הצבאיים של ה'חטיבה'. מסגרת זו התקיימה עד אוקטובר 1947, עת שולבה ב'שירות האוויר', שהפך בהמשך לחיל האוויר. כלי הטייס ששימשו את המחלקה באימוניה ובמבצעיה היו דאונים ואווירונים קטנים וישנים, שכונו "פרימוסים". ייסוד מחלקת טייס בפלמ"ח ביטא את התפיסה האירגונית של מטה הפלמ"ח, שראה את החטיבה כמסגרת צבאית כוללת, המקצה כוחות לכל התחומים הצבאיים המקצועיים (כגון: ים, אוויר וסיירות). עם זאת, יוזמה של קבוצת חברים, שראו בטייס מימוש של ייעוד אישי, שימשה כזרז העיקרי למטה הפלמ"ח להתגבר על לבטיו ולהירתם לנושא התעופה.

טייסי המחלקה היו פעילים מאד בימי מלחמת העצמאות, במיוחד עד להופעת מטוסי הקרב ו"המבצרים המעופפים" בזירה. בתקופה זו כבר שולבה המחלקה ב'שירות האוויר'.
למעשה, הייתה מחלקת הטייס המרכיב הראשון מתוך הפלמ"ח שנותק ממסגרת החטיבה. באוקטובר 1947, בהוראת מפקדת ה'הגנה', נאלץ מטה הפלמ"ח לוותר על המחלקה בהכירו בעובדה שריבוי האמצעים המוקדשים לתחום התעופה מחייב קיומה כמערכת עצמאית ונפרדת. במלחמת העצמאות פעלו חברי מחלקת הטייס במסגרת שתי טייסות: 'טייסת הגליל' ו'טייסת הנגב'.