טוראי לוסטיג צבי ז"ל

צבי ואני היינו בילדותנו ידידים, למדנו יחד בכיתה אחת בבית-הספר העממי. אחר כך לא ראינו איש את רעהו הרבה שנים. רק אי פה אי שם נפגשנו עד שראיתיו יום אחד והנה הוא מופיע בתור חבר חדש בקבוץ נירים בבאר-יעקב.
צבי עבר התפתחות אחרת משעברנו אנחנו. לפני הרבה שנים היה בתנועה ואחר-כך למד בביה"ס החקלאי בפרדס-חנה ובמלחמת העולם השניה התגייס לצבא הבריטי. כאן, בצבא, חי בין אנשים הרחוקים מאופן חיינו בקבוץ תכלית רחוק, ביחידה צבאית ממש עם כל השלילי שבחיי צבא. הם היו בארצות אירופה המשוחררות והכירו את החיים מקרוב. הנערות היו נכנעות למשחרריהן וכל השערים לחיים קלים היו פתוחים לפניהם.
מתוך החיים האלה, מסביבתם בא אלינו צבי. דרכו הפוליטית הובילה אותו לקבוץ אולם הוא לא הספיק להקלט כראוי. הרבה מן האשמה בכך יש להטיל על הקבוץ. בזמן בואו אלינו היה מחסור בנהגים וצבי היה נהג ומיד הכנס לעבודה זו בבית, בראשונה על הטנדר שלנו. עבודה זו לא התאימה לו. הפגישה עם אנשים רבים, ההתנגשות היום-יומית אתם לא התאימה לו, הוא לא יכול היה להסתגל ולהסתדר במסגרת זו והוא עבר להיות נהג בקואופרטיב "הנגב" שהוקם אז ואף אנו נכנסנו לתוכו כחברים. בתקופת קו-המים עבד צבי עם הטנדר רחוק מן הבית ועשה ימים כלילות בלי שהיה לו בכך ספוק כל שהוא. כך היה צבי קצת רחוק מן הבית וקשה היה לו על-ידי כך להכיר אותנו.
כשעבד בקואופרטיב עבדתי עמו כחודשיים. תוך העבודה למדתי להכירו מעט יותר. משהו מחיי הצבא עדיין נשאר דבק בו. הוא רצה להנות מהחיים כמה שיותר, מעין "אכל ושתה - כי מחר נמות".
היה מן הנהגים הטובים בקואופרטיב. בימי הקרבות לא הסס לנסוע לכל מקום סכנה, ואף פעם לא התרגש גם כשהכדורים שרקו מעל לראשו.
הוא היה ער מאוד מבחינה פוליטית. מאוד חרה לו כאשר ראה גילויים של שלטון הכוח או האקדח, כגון, זה שבזמנו כל מפקד שיירה חשב את עצמו למורשה לאיים באקדחו על כל מן דהוא. כמו כן עקב בחרדה רבה אחר התפתחות הפשיזם של אצ"ל ולח"י.
איש אינו יודע בדיוק כיצד מצא את מותו אולם גורלו השתבץ עם גורל כל אנשי כפר-עציון, משם לא חזר.

גבי.
מתוך "נירים מול האויב"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

זכורני יום אחד, עת היינו עוד בבאר-יעקב, הבאתי אוטו זיפזיף לרעפיה שהיתה לנו שם. בין החברה בחצר ראיתי אחד חדש, בלונדיני. חשבתיו לאיזה אורח שבא לבקר, אחר כך נודע לי שזה מועמד חדש.
הוא היה נהג והתחיל לעבוד על הטנדר שלנו. יום אחד באנו לחצר והנה ה"ג'והי" עומד צבוע צבע ירוק ערבי-מזרחי. הזדעזענו ולא ידענו מה זה קרה לטנדר שלנו עד שהתברר שצבי החליט לצבוע אותו ובחר לזה צבע שמוצאו כנראה מעזה.
מאז לא הרבה ראינו את צבי בקיבוץ. תמיד הסתובב בדרכים. בימי קו-המים עבד יומם ולילה עם הטנדר לאורך קו-המים. אחרי כן עבר לעבוד בקואופרטיב "הנגב". הקואופרטיב התחיל לשלוח אותו בקו ירושלים ובימים ההם לא עבר יום ללא התקפות על שיירות לירושלים. לצבי שחק המזל ותמיד היה עובר לפני התקפה או לאחריה, וטוב היה לראותו חוזר אלינו חי ושלם ומספר מיני צ'יזבאטים ובלופים שהיו ושלא היו. לרבים מאתנו היתה הרגשה שבו לא יפגעו. למעשה, היה נתון כמעט תמיד בסכנה בדרכים.
יום אחד נסע לירושלים ובמקום לחזור נשלח לגוש עציון. אני מתאר לי שבנסעו לשם בטוח היה שיחזור במהרה הביתה, שהאוטו שלו לא יכזיב ואף השריון לא יכזיב. וכך היה, הגיעו לגוש-עציון הנצור, הביאו לשם ציוד, אספקה ותגבורת ובאותו היום החלו לחזור. צבי נסע בין האחרונים בשיירה. ידוע מה היה גורל השיירה האחרונה לגוש עציון - רק חמשת המכוניות האחרונות הצליחו לחזור שלמות לכפר-עציון. שאר המכוניות נשרפו ואנשיהן, בסופו של דבר, הגיעו לירושלים. שמחנו כשנודע לנו שצבי חי ויושב בגוש-עציון.
צבי היה צריך לחזור משם באווירון, אבל לא הספיק. כפר-עציון נפל אחר מלחמת גבורה ויאוש של מעטים נגד רבים. זמן רב לא ידענו מה היה גורלו של צבי. חיכינו לרשימות השבויים, ולא נמצא שמו בהן. עתה ברור לנו שצבי היה עם אנשי כפר-עציון בשעותיהם האחרונות וגורלו - כגורלם.
נזכור אותו כמו שהיה במעט הזמן שבילה אצלנו - צעיר ועליז ומלא חיים.
ויכאב על כי כה מעט חי עמנו.

מרה
מתוך החוברת "צבי ויהוד'לה"

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח