טוראי גינזבורג יצחק איציק ז"ל

"איציק", בשם זה ידעוהו הכל, חבר הקיבוץ ואיש המוסדות. ואכן, מי לא הכיר את המזכיר המחונן והמסור של קבוץ רבדים, הנחפז תמיד. את חיבתו של מי לא רכש בכשרונו המופלא למצוא מסילות ללבם של אנשים. ארבע תכונות עמדו לו, לאיציק, בכל דרכו: מסירות ללא גבול לקבוץ אשר היה לו חלק גדול בבנינו ובהישגו. פקחות יהודית ממוזגת עם הומור שנון. רוחב-לב וכשרון למצוא את דרכו בכל מצב. נוח להתלהב היה, התלהבות-אמת שיש עמה פעולה. בכל היתה ידו, בכל גילה ענין, בעניני המשק - כבבעיות חברה, בשאלות יום-יום כבשאלות צבור ומדינה.
בטרם היות קבוץ רבדים, בימי פעולתו בתנועה החנוכית ובקומונה של גדוד "נחשונים", שבה היה אדם מרכזי בימיה הראשונים, בשעת פעילותו בגרעין "צבר" - אלה שני הגופים שהתאחדו ביזמתו והיו לקבוץ רבדים, חלם איציק את חלום הקיבוץ העצמאי שהוא עוד עתיד לפעול בשליחותו. והוא זכה להיות למזכיר, לבא-כוח הראשון של הקיבוץ. וכשהותקף הקיבוץ והוא בעיר, בשליחות, אין לבו נותן לו מנוח והוא מצטרף למחלקה שיצאה ברגל לעזרת הגוש ויחד עמה נופל בקרב. והוא בן עשרים ושתים.
מותו של איציק - אבדה קשה זו נראת לי כטעות איומה. כאילו אך מקרה רע גזר עליו למות. והוא הן צריך היה להמשיך!
עוד זוכר אני כיצד אסף מקלות כביסה מן החבלים בחצרות. "זה בשביל הקומונה" - הסביר. היה זה חצי שנה לפני הוסדה. כבר אז חשב ודאג - כיצד תוסד. זוכר אני כיצד ארגן את פלוגות העבודה בקבוצים - למען "הון יסודי לקומונה". ואחר התמסר כולו לרעיון האוטו. ומה לא עשה בשבילו! נדמה היה שאפילו בשנתו חושב הוא על האוטו. קשה היה לראות, שענין התבטל והאוטו - כמעט בידו. ואז נסע לבית-זרע והתמסר כולו לרעיון הקיבוץ העצמאי. מבעד לצניעותו יכולת לראות את גאותו התמימה על כך, גאות הקיבוץ. הוא התחיל כל כך במרץ, עד ששכח את עצמו. כולו התמסר לענין ואם לא נמצאו חברים דואגים - היה שוכח גם את צרכיו האלמנטריים. הוא כאילו חייב לכל הצרכים. הכל בראשו בלבד. לא היה רושם כלום, אך זכר הכל, ובשעה שקרה מה שקרה, והוא בירושלים לרגל תפקידו - חש מהר הביתה. בכל דרך שאף להגיע. ובמרחק קטן לפני הבית מצאו המות.

ד. ת.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

אני כופר. אינני מאמין. לא באלוהים - ולא במות.
אינני מאמין ודי.
האם הם מתו? - לא, הם חיים. הרי אני רואה אותם. הנה הם עומדים לפני: איציק - הנה הוא מהלך טרוד, קמטים במצחו, כתפו האחת נמוכה מהשניה, כך שאינך יודע אם זה בגלל התיק הגדול שהוא נושא בידו - או שמבנה גופו הוא כזה. אך אם גם פניו טרודים וחמורים כאילו - אל תאמין, אין הוא כך. נפשו מאירה היא. כך הוא תמיד: מאיר וקורן על כל סביבותיו.
לא, אינני מאמין, הרי הם עומדים לפני!
לא אשכח את איציק.
לא אשכח את ההומור הטוב שלו, החד, חריפות יהודית המוצאת מוצא מכל סבך. בחכמה אחת עדינה היה פותר בעיות קשות ומסובכות. פקחותו עמדה לו להצליח בכל עניניו ואכן הוא ידע לסדר ענינים בהצלחה.
לא אשכח את עדינות נפשו, - נפש עדינה, אצילה, תמיד ידע להגיש את העזרה הקטנה הפעוטה כל כך, כאילו שטות - אך בזמן הנכון ובגלל זה גם חשובה.
לא אשכח את צניעותו ובישנותו כיצד היה מסמיק במבוכה בשעה שדבר בענינים לנפשו הוא. וכיצד ידע לקשור יחסים עם בני אדם עד כי לא נשאר אחד למן חבריו בקיבוץ. ועד לקצין המחוז, שלא חבבו וסלח לו על גישתו החופשית, ומסירות לאין גבול לרעיון, לקיבוץ, התמכרות עד הסוף עד כדי שיכחה עצמית. וכיצד היה בא לעבודת ידים פשוטה בקיבוץ בכל זמן חופשי מתפקידו: - "הגזבר היחיד בקיבוץ הארצי שעובד בהכשרת קרקע" - כמו שכינה את עצמו.
טוב לב שנתברך בו למכביר - לא, לא אשכח.
תיק היה בארץ, תיק ככל התיקים, מונח היה בחנות בחברת רבים מבני מינו. עד שיום אחד בא אדם וקנהו. נתגלגל התיק לידיו של איציק ומאז - השתנה התיק, שוב אינו תיק ככל התיקים, משהו מיוחד היה בו, כאילו אופיו של איציק שם חותמו עליו. ראשית נעלם אבזם אחד, כך סתם, איש לא קרע אותו. אך הוא נעלם. ברכה היתה בזה: מעתה אפשר להכניס אל התיק יותר מאשר קודם. והתיק הכיל דברים רבים ושונים ומוזרים. מה לא היה בו? פתקאות וניירות רבים לאין מספר, כמספר הענינים המטרידים את בעליו; חולצה מלוכלכה, כמה ספרים שנסחבו למען הספריה, סבון מריח לחברות העובדות בקרית ענבים, חתיכת פרוה לדוגמא מהמפעל, שוקולד לחבר "מצוברח", גלגל גדול ומספר ברגים למסגריה, חבילה מאחד ההורים, מפתח לאוטו, בקבוק עם נוזל איש לא ידעו, בקיצור - מה לא היה שם? כי לכל דאג איציק, כולם פנו אליו והוא - במיטב יכולתו משתדל לספק את כולם. ועכשיו... - התרוקן התיק, עזוב מתגלגל מתחת לאחד הארונות באין דואג. נתיתם התיק ומי יגאלו?

עמוס ל.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.

לא יבשה עדיין האדמה מדמכם הצעיר וכבר נסתם עליכם הגולל יקרים. לא קרבנות חנם אתם, בהכרה מלאה באנו הנה לשבת על ההר הקרח ולהפרותו
נקשרנו לשממת הסלעים הלזו. פה רצינו להקים את ביתנו. עודנו בתחילת העבודה ואתם הלכתם מאתנו. נפלתם בהגנת חיינו.
נדה אך תמול היה זה, חברי הקבוץ עובדים בחפירת בורות. קשה העבודה, לא קלה חפירת הבורות בסלע - אך מצב הרוח מרומם. מכינים בורות למטע. לא עוד קרח ושומם יהיה הר זה, לא תארכנה השנים יצמח היער שנטענו, יוריק ההר, ובמקום יפרח מטע עצי פרי.
מי פילל שלמחרת היום היה צורך שוב לחפור והפעם קברים, לאותם החברים שעוד תמול שלשום עבדו וחלמו יחד אתנו על מטע במקום וקבוץ משגשג. הולכים אנו ללוותם, ביער הצעיר כרינו את קברם.
כבר הצער, פורצות הדמעות, חלק מחיינו הורדנו לקברים פעורים אלה. ינעם לכם עפרכם אחים יקרים. ברית כרתנו ביום זה עם המקום. פה נשאר! הסיסמה הפכה למציאות "אתם במותכם ציויתם לנו את החיים" על אף כל הקשיים והמכשולים קום יקום כאן ישוב פורח במקום שנפלתם. כזה הוא גורל החיים החדשים שאנו יוצרים - על ידי קרבנות יקרים הם נבנים. בעז נמשיך במפעלנו כשבלבנו חקוק זכרכם לעד!

יפה

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.