דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)
ונזכור את כולם

סג"מ לובלסקי אלון דוד דודו ז"ל

Lobelsky Alon David Dudu
Lobelsky Alon David Dudu
בן דבורה ומשה
נולד בתל אביב, ישראל
ב-כ"ה תשרי תרפ"ו, 13/10/1925
גוייס ב-1/1943
שרת בפלמ"ח
יחידות: חטיבת הנגב, הגדוד הראשון, פל' ו'
בהכשרת שער העמקים א'
תפקיד: לוחם
נפל בקרב בהגנה על קיבוץ נירים
במלחמת העצמאות
ב-ו' אייר תש"ח, 15/5/1948
מקום נפילה: נירים
נקבר בנירים
בן 23 בנפלו

קורות חיים

לובלסקי-אלון דויד ("דודו"), בן משה ודבורה, נולד ב-13.10.1925 בתל-אביב. סיים את בית-הספר העממי בתל-אביב ובחר במלאכת הנגרות.
כחמש שנים שירת בפלמ"ח והשתתף בפריצת מחנה המעפילים העצורים בעתלית. עם היוסד ההכשרה המגויסת בכפר-מנחם הצטרף אליה והיה לאחד מחבריה הפעילים ביותר. עם תום תקופת שירותו בפלמ"ח יצא יחד עם חבריו לקיבוץ עצמאי בבאר-יעקב, שהתנחל אחר-כך במקומו הקבוע, בנירים שבנגב.
הצטיין במידת האחריות בכל מעשיו, דבר שנטע רגש בטחון בלב חבריו, שהיו רגילים לומר: "דודו פה - אין דאגה. לא יקרה כלום בנירים, כל זמן שדודו פה יש מי שיחזיק את העינינים". מתמיד הוא זכור, כאחד אשר מה שניתן בידיו הנאמנות - לא יאבד.
תמיד היה נושא בעול בקלות עצומה, בחייכנות - כך היה במסעות של עשרות קילו על הגב ועשרות קילומטרים תחת הרגליים, כך היה כשנשא ילד על הגב במבצע שחרור מעפילי עתלית, כך היה בבניית המחנה ובבניין הקיבוץ בבאר-יעקב וכן בהגנת נירים.
היה תקיף יותר כלפי עצמו ופחות מכל, היה מוותר לעצמו.תמיד נתן הרגשה, כי נתונות לזולת זכויות יתר לעומתו. חוסר ההתבלטות היה אופייני לו. הוא היה נחבא אל הכלים וכמו לשאול המלך היו ספקנים אומרים: " מה יושיענו זה" ורק כשקם לעשות מעשה ראו כולם כי הוא "גבוה משכמו ומעלה מכל העם".
אף במצבים המסוכנים ביותר היה שופע בטחון. דודו היה ממונה על בטחון הנקודה. זמן רב לפני שהחלו מאורעות-הדמים ראה את הנולד ולא חסך עמל וזיעה מעצמו ומחבריו, בשקדו תמיד על האימונים ועבודות-הביצורים במקום. הודות לכך היה קיבוץ נירים מוכן לקבל את פני המצרים.
מכל הנקודות בנגב היתה נירים אולי היחידה שלא נזקקה לעזרה. בנירים לא חנתה יחידת פלמ"ח אנשיה עצמם פלמ"חאים הם. ראשונים להתחפרות, ראשונים לירידה לבונקרים.
ב-15 במאי 1948 בשעות הבוקר נפתחה ההתקפה המצרית בהרעשת תותחים כבדים. זמן קצר לאחר מכן התקדמו יחידות מצריות עם מכוניות משורינות. התקדמות האויב היתה מלווה בחיפוי אש תותחים וירי מרגמות אשר פגזיהן כיסו את את חצר המשק משעות הבוקר. רשת הטלפון הפנימי ניזוקה ותוקנה במשך היום 5 פעמים תוך כדי ההרעשה הצפופה. המקלעים המעטים נסתמו מן החול שהועלה מפגיעות הפגזים - והמקלען הראשי ואיתו דוד, מפקד המקום, היו בין הקרבנות הראשונים. החברים המשיכו להלחם למעשה, ללא מפקדים. אחרי הצהריים החלו המצרים לסגת. הסיסמה "לא הטנק ינצח אלא האדם" התממשה. דוד נפל ב-15.5.1948, ובו ביום הובא למנוחות בבית הקברות בנירים.
הועלה לדרגת סג"מ לפי פקודת מטכ"ל.

אלבום תמונות

רשימות לזכרו

רשימות לזכרו

לזכרו - אלישע


הוטל העגן אל החוף מסע הנדוד נשלם
וספינתנו היא עמדה במוראות כלם
הריעו רע חוף אל חוף!
- אני אשב אדם
על הסיפון קרבניטי
מוטל שם קר ודם.
(ש.שלום)

עד יום ה-15 במאי, יום ההתקפה על 'נירים' היו אומרים בקבוץ: "לא יקרה כלום בדנגור, כל זמן שדודו שם יש מי שיחזיק את העינינים" טעינו ביחס למציאות, אבל לא טעינו ביחס לדודו. מתמיד הוא זכור כאחד אשר מה שבידו, נתון בידים נאמנות - לא יאבד.
הכרתי אותו כשהיינו בני 14-15 היה לנו מחנה עבודה בשער הגולן - פגישה פתאומית בחיי עבודה. תשע שעות ביום, עבודה בטוריה, בקיץ בעמק הירדן. המדריכים שלנו היו חדשים בעבודה - כמונו - ולא מהם יכולתי ללמוד כי אפשר להשתלט על אורח חיים כזה, אלא מדוד. דוד זה, כמו שהוא, בחור שפוף (אז) תפש את הטוריה ובמשך חדשים וחצי עשב בין הבננות מבלי להפסיק ומבלי להסתכל כמה כבר עשוי וכמה יש עוד לעשות.
היתה לדודו תכונה מיוחדת - להפתיע מדי פעם בפעם ביכולתו פעמים רבות הייתי אומר לעצמי: "אכן, לא ידעתי כי דוד מוכשר גם לכך". האם זוכרים אתם, איך פעם, לפני שנים, פגשנו על שפת-הים בתל-אביב אחד - קומוניסט - שהתחיל להביא ראיות ועובדות ושכנועים ודבר ודבר עד שפתאום דודו ענה מהצד כמה משפטים בצרוף מספרים סטטיסטיים ועובדות, עם סימני שאלה וקריאה -וההוא - "נסתם" לגמרי. כמו שהופתעתי אז, כך הופתעתי גם כשראיתי איך הוא מחזיק את הענינים; בבאר-יעקב : אחרי 12 שעות עבודה (היה לו מין הרגל לא לעבוד פחות מ-11 שעות) היה תופס פרות של ערבים שעלו על השטחים שלנו, מדליק את הלוכסים במטבח, מתכן עניני בטחון, משרטט את עבודות העץ שלו, משתתף בישיבות מזכירות - והכל ביעילות מלאה.
האחריות של חבר קבוץ לחיי קבוצו העבידה אותו שעות על שעות. האחריות היתה אצלו מין. חוש מיוחד - פעם, בלילה, גנבו ערבים את הכביסה בבאר-יעקב מבלי שהשומר הרגיש ; דוד התעורר מיד אחרי הגניבה וקם. שאלתי אותו למחרת איך ידע לקום ואמר לי : "הרגשתי מתוך שינה, כי הכלבים נובחים באופן בלתי רגיל", ושנתו היתה חזקה מאוד.
חסר מזל היה דודו מבחינה אחת - כל כמה שלא אהב לנהל ולרכז ולפקד - היו תפקידי רכוז מתלבשים עליו בקבוץ וכך ממש כל כמה שהיה תקיף בדעתו, לא נוטה לפשרות ולוותורים לאנשים - אהבו אותו בקבוץ - כי ביותר היה תקיף כלפי עצמו ופחות מלכל היה מוותר לעצמו - בפניו היתה לך הרגשה כי נתונות לך זכויות יתר לעומתו.
פעמים רבות היה מדבר על הזנחה, חוסר סדר וארגון בחיי הקבוץ. תופעות כאלה היו מדכאות אותו. פעם, כשדברתי אתו הזכיר אדם האחראי להזנחה בשטח מסוים ואמר באופיניות : "לא נעים לי להעיר לו על כך". הוא היה מרבה לעשות וממעט להעיר - אולי משום כך היה בעל יכולת השפעה כזאת.
חוסר ההתבלטות היה אופיני לו. האמרה "נחבא אל הכלים" שנאמרה על שאול לפני מלכו הולמת את דוד במאה אחוז: הוא היה נחבא אל הכלים וכמו לשאול היו ספקנים אומרים : "מה יושיענו זה" ורק כשקם לעשות מעשה, ראו כולם כי הוא "גבוה משכמו ומעלה מכל העם". , -
דוד ספר כי פעם אחרי כמה לילות של חסר שינה נסע. לכנוס מא"זים ונרדם בישיבה מול פניו של המרצה. ההוא שאל אח"כ אם בקבוץ "נירים" לא מצאו מישהו יותר מתאים להיות מא"ז. אבל כשהתחילו המאורעות נאמר כי דודו היה המא"ז, הטוב ביותר בנגב.
בהגנת דנגור, כבפרקים קודמים בחיי הקבוץ, היה דודו הרבה יותר מסתם אדם בעל סמכות וכושר ארגון. ידעו בקבוץ כי לעולם לא ישמט מזכרונו פרט חשוב ובלתי חשוב. לעולם לא ילך לישון ולא ינעל יום, כל עוד משהו במשהו לא כתקונו. ידעו כי כושר ההמצאה הטכנית שלו - בהתגברותו על קשיים- יפתיע ויחזור ויפתיע ומרצו ומסירותו לא ידעכו ולא יכנעו לשום עייפות - והעיקר מעל לכל, אהבו אותו.
אתו - היתה בדנגור הרגשת בטחון.
מבחן קשה לדודו היתה האסרותו לבית כמא"ז. הוא השתוקק לצאת לפעולות. מעולם לא נטה להכשל במבחן זה.
אהבת הקבוץ והאחריות לגורלו התגלמו בדודו. ואולם לדבר אחד לא הספיקה האחריות אצלו - לדאוג לכך שהוא , המא"ז, לא יפול "הטובים ביותר נופלים"

אלישע.

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה בבית הפלמ"ח.