עמידת נירים בהתקפת הצבא המצרי

שלוחה של קבוץ נירים שישב בראשון לציון, עלתה במסגרת עליית 11 הנקודות ב-6 לאוקטובר 1946 לאדמות דנגור, במרחק 6 ק"מ מכביש רפיח – חאן יונס.
הגנו על הנקודה כ-40 לוחמים, חלקם בוגרי פלמ"ח וחלקם בוגרי חברות נוער עולה. הלוחמים היו מצוידים ברובים, בסטנים, ב-2 מקלעים, מרגמה 2 אינטצ' (52 מ"מ) ובפיאט (יורה מטען חלול נגד שריון לטווח 80 מ').
ביצור הנקודה, יחסית לנקודות אחרות היה משופר. נוספו ל-4 העמדות והמקלט שהיו הביצור הסטנדרטי – מקלט קשר, מקלט מרפאה, עמדות צלפים מכוסות ומוסוות בסוללת העפר ההיקפית, ועמדה לפיאט מחוץ לגדר וכמובן תעלות קשר שחיברו בין העמדות והמקלטים.
פלישת הצבאי המצרי ב-15.5.48 נפתחה בהתקפת מאות חיילי חי"ר בסיוע שריון וארטילריה על נירים. ההתקפה החלה ב-07:00 בהפגזה כבדה של תותחים ומרגמות מגדוד ארטילרי ובהפצצה ממטוס. חצר הנקודה כוסתה בעשן סמיך, בית הביטחון נוקב ככברה, הצריפים בערו וקרסו. באורח פלא, קיר אחד שרד מצריף חדר האוכל ועליו נותרה סיסמה שנתלתה ב-1 למאי – "לא הטנק ינצח, כי אם האדם". כשליש מהלוחמים נפגעו בהפגזה, 7 נהרגו ביניהם מפקד הנקודה וסגנו, 6 נפצעו קשה. הקשר עם הנקודה נותק והתחדש מספר פעמים משתוקנה האנטנה תחת אש.
החי"ר המצרי התקדם בחיפוי הדדי ממרחק 400 מ' כשהוא פרוס בקשת רחבה, הלוחמים בעמדות נצרו את אשם. כאשר הגיע החי"ר למרחק 150 מ' מהגדרות וחלק מהזחלילים לגדר, פתחו המגינים באש יעילה. תנופת ההסתערות נעצרה, המפקדים המצריים התרוצצו ושרקו במשרוקיות, אך התקשו לחדש את ההסתערות.
במרחק 6 ק"מ מנירים – במבטחים, התקבצו פלוגת פלמ"ח מהגדוד השמיני שחנה במרחב הנגב המערבי. משם נשלחה כתה בלבוש מסתערבים שעשרת לוחמיה צוידו בשקיות של ק"ג אחד חומר נפץ. היה עליהם להתקרב לשדה הקרב תוך כוננות להתערב בקרב החיילים המצריים ולזרוק את השקיות על הרכב המשוריין של האויב. בהיותם בדרך שונתה התוכנית והם הופנו להסתנן לנירים כתגבורת. בהתקרבם לנקודה מדרום, פתחו עליהם מגיני נירים באש. בקושי רב לאחר נפנופי ידיים וצעקות הם הצטרפו סמוך לצהרים ללוחמי נירים בתגבורת רבת חשיבות. בשעות הצהרים נשברה ההתקפה והחלה נסיגה. לקראת לילה הגיעה פלוגת הפלמ"ח ועימה הרופא שפינה את הפצועים לגבולות. בעזרת הפלוגה, הונחו מוקשי נעל ותוך כדי כך נהרג החבלן הפלוגתי, תוקנו גדרות. חוזקו עמדות שנפגעו, נאסף נשק שלל מ-35 החללים המצריים שננטשו בשטח. בטקס עצוב נקברו הנופלים בקבר אחים. בטרם עלה השחר התפנתה פלוגת הפלמ"ח מהנקודה. באותו ערב הוחלפו באלחוט מברקים בין שני פלגי הקבוץ:
לנירים בראשון – "הבוקר הותקפנו על ידי כוחות מצריים כבדים. הרעשת התותחים והטנקים נמשכה 12 שעות. הדפנו את ההתקפה. לקחנו שלל רב. מחוץ למתנה מתגוללות 35 גוויות של המצרים. הנקודה הרוסה. נפלו שבעה חברים: דודו, בצלאל, יוסי, אפרים, צבי, רבקה וגיורא. הרוח איתנה. יש לנו אוכל. שלחו בגדים ופלמחניקים."
לנירים בנגב - "כואבים והמומים קבלנו את הידיעה על ההתקפה המתנכלת למפעלנו. כל הגיגינו לביתנו, אשר נשבענו לקומם את הריסותיו במיטב הכוחות. השיירה אשר תצא מחר מרחובות תביא בגדים וחמישה חברים ובבאה אחריה-תגבורת רצינית. אנו גאים על רוחכם ועמידתכם האיתנה מול כוחות הפלישה המשוריינים, אשר ראשונים עמדתם מולם ויכולתם להם. לב כולנו אתכם. חיזקו ואמצו עד הניצחון!"
הצבא המצרי שנכשל בהתקפה על נירים, הקים מולה במרחק 5 ק"מ מוצב צבאי, ממנו המשיכו להטריד את נירים מפעם לפעם באש תותחים בעוצמות שונות, במשך חודשים. עיקר עיסוק החברים היה התבצרות. נירים הפכה מוצב צבאי/קיבוצי משוכלל שהתארגן מתחת לפני האדמה. העמדות חוזקו, הוצמדו אליהם מקלטים מחוזקים, ששימשו למגורי החברים. מחסן הבגדים וחדר אוכל הוקמו מתחת לפני האדמה. על מורל החברים שחיו בתנאים אלה, ניתן לעמוד מכתבה של מפקד הנקודה החדש שאול גבעולי בעלון נירים במלאות שנה להתקפה על הנקודה:
"אותה התנפצות עזה של פצצה בת 25 פאונד על סיפונו של המקלט – היא שנתנה טעם לעבודתנו...ניצחון היה עבורנו חנוכת חדר האוכל התת-קרקעי, בו הקבוץ סעד את לבו במנוחה בעיצומה של הפגזה. ניצחון היה כאשר הורדה כמות כזו של מים מתחת לאדמה עד שיכלה נירים ליהנות ממים חופשי. ניצחון היה זה, כאשר הותקן מתקן המראות המחדיר אור שמש למקלטים; ועוד יותר הרגשנו את הרגשת הניצחון, כאשר הותקן מתקן זה בצורה אוטומטית, מונע על ידי מים, ואותה מראה עקבה מעצמה אחרי השמש העולה והשוקעת".