דלג לתפריט הראשי (מקש קיצור n) דלג לתוכן הדף (מקש קיצור s) דלג לתחתית הדף (מקש קיצור 2)

לסקר גד חוצב, חיים, משה ז"ל

Lasker Gad Hotzev
Lasker Gad Hotzev
בן אברהם
נולד בפולין
ב-14/11/1913
עלה ב-1935
גוייס ב-1941
שרת בפלי"ם
יחידות: פלי"ם, פל' ב'
תפקיד אחרון: מפקד אוניה
שוחרר ב-1949
נפטר ב-29/11/2014
נקבר בקיבוץ יגור

קורות חיים

גד לסקר:
היום, שבת, 29 בנובמבר 2014, הלך לעולמו אבא שלי, גד לסקר בן 101. לפני שבועיים ציינו את יום הולדתו זה, עם הנכדים שלו והנכדים שלי. עכשיו, זאת מן נקודה בזמן שמתבקש לעשות סיכום של 101 שנים, שהם כמעט 900 אלף שעות. כל אותן מאות אלפי שעות של אדם מאופיינות בשעות רבות של עצב וכאבי לב וגעגועים, אבל רוב רובן של השעות האחרות היו מאופיינות בעשייה ועבודה ותרומה. גד נולד ב-14 בנובמבר 1913 בשיראדז' שבמחוז לודז' שבפולין למשפחה מרובת ילדים דתית אורתודוקסית. הוא למד בחדר עד גיל 14 - 15. ב-1935 עלה לארץ והוא בשנות העשרים המוקדמות שלו. כאן, ללא משפחה (אחיו ישעיהו כבר היה בארץ ושימש משענת, אבל ההורים וכל האחים האחרים נשארו באירופה ובסופו של דבר רובם ניספו בשואה). בשנים הראשונות שלו בארץ עבד במחצבה, עבודת כפיים מייגעת. בשנת 1941 גוייס לפלמ"ח, הלך לקורס חובלים והצטרף לפלי"ם. היה בפלי"ם כשבע שנים. השירות בפלי"ם וליווי אוניות מעפילים היה פרק מאוד משמעותי בחייו וחלק גדול מכרטיס הביקור שלו כאדם. אני נולדתי אחרי הפרק הזה למעשה לא הייתי שותפה, כי לא סיפר ולמעשה רוב עלילותיו מהתקופה של טרום המדינה נודעו לי רק אחרי הרבה מאוד שנים כשכבר הייתי עצמי אימא. הפרקים בחייו שהיו גם חלק מחיי התחילו ב-1949, כשנה אחרי שהתחתן עם אימא שלי, שושנה, שאז הוא הפך לאבא שלי ושל אמוץ ואחר כך לסבא של הילדים שלי. אבא מעורב בעיקר בעשייה. הוא זה שמכין אוכל, הוא זה שמגיע כל לילה לבית הילדים ומציע את המיטה, בשנות הלינה המשותפת כשכבר הלכנו לישון לבד. הוא זה שלוקח "שק קמח" אותי ואחר כך את הבנים שלי. הוא זה שטיפל במסירות אין קץ באמוץ שהיה זקוק כל השנים לתמיכה ועזרה ונסיעות לרופאים ופיזיותרפיסטים. הקשר ביניהם, בין אמוץ וגד נבנה במשך כמעט שישים שנה, כשרוב השנים אבא שלי עוזר לאמוץ ובשנים האחרות התהפך הגלגל ואמוץ היה זה שתמך בו. היו לשניים האלו נושאים משותפים ואולי העיקרי שבהם היה שח, ששניהם שיחקו וגם הדביקו את הבנים שלי. אבא שלי גם אהב לשיר והשתתף במקהלה של יהודה שרת או בכל הזדמנות שנקרתה. ספרים, קריאה ולימודים היו אבני בניין מאוד חשובות במשפחה שלנו. הנכדים שלו ואחר כך הנינים היוו מקור גדול של שמחה. תמו 101 שנים. רישומם יישאר בלב אוהביו. שתהיה לך עכשיו מנוחה נכונה, אבא.

מתוך דברים לזכרו של  גד לסקר באתר קיבוץ יגור אשר כתבה בתו.

סיפורו של גד לסקר מהספר "שערים פתוחים" בהוצאת אנשי הפלי"ם, 2001: "...עליתי ארצה באפריל 1935, בעלייה בלתי לגלית, לא דרך מוסד כלשהו אל על ידי אנשים שעשו "ביזנס", כלומר לקחו הרבה כסף. נסענו דרך צ'כיה, יוגוסלביה, הונגריה ויוון. האוכל היחידי שקיבלנו היה כאשר הצליחו לקבל מהתמחוי אוכל עבור ה"מסכנים". כאשר הגענו לחופי הארץ אף אחד לא חיכה לנו. המלחים היוונים, מתוך כעס על שלא נתנו להם דבר (לא היה לנו כסף גם לא חפצים יקרי ערך) לא נתנו לנו לרדת מהסירות, אלא זרקו אותנו לתוך המים. כך הסתובבנו כל הלילה מבלי לדעת היכן אנו נמצאים. לימים מאוד רציתי ללוות אוניות מעפילים מתוך זיכרון עלייתי. ביגור עבדתי בכיבוש עבודות סבלות בנמל חיפה, ובעיקר במחצבה. שם קדחתי חורים בהר לעומק 6 מטרים ובפיצוצם וכך התוודעתי לדינמיט, תערובות של אשלגן, לפתיל שחור, מרעום ולחיבורים חשמליים. במאי 1941 גויסתי לפלמ"ח. נשלחתי למחנה בחורשה בבית-אורן. המחנה היה בשיתוף עם האנגלים, עם קפטן המונד, שלימד חבלה. הוא לקח 10 ס"מ פתיל שחור, תקע למרעום וביקש להדליק אותו. רובם פחדו להדליק. אני, שהכרתי את החומר, הדלקתי ובלי בהלה צעדתי אחורה. כמו-כן נתתי פתרונות טובים לפיצוצים מורכבים. מובן שאחרי הכ"ג האנגלים חיפשו חבלנים לארצות ערב. הייתי בין ה-30 שנשלחו לאימונים על הירקון. שם, מחוץ לחתירה, שחייה וצלילה, למדנו גם ערבית (הרי צריכים היינו להיות ערבים). מתוך ה-30 צריכים היו להיבחר 10 שישלחו לארצות ערב. היה ברור שהמנופה הראשון יהיה אני, מכיוון שלא נראיתי ערבי ואף לא קלטתי את השפה הערבית מספיק כדי להיראות ערבי. להפתעת כולם (כולל אני עצמי) קפטן המונד שם את כל השפעתו ודרש שאהיה בין ה-10. כך נשלחתי ללבנון כשותף למוצרי-מכבי. כעבור זמן חזרנו ארצה ואחרי קורס מ"כ חזרתי לפלוגה ב' בתל-יוסף. כאשר הקימו את פלוגת הימאים נזכרו ב"ניסיון הימי" שרכשתי על הירקון וצורפתי לימאים. באוקטובר 1945 יצאתי ב-פיטרו א'" לאיטליה והחלה תקופת ליווי אוניות המעפילים. פעמיים ביליתי זמן מה בקפריסין. בסוף 1948 חזרתי לקיבוץ יגור...".                   

גד לסקר החל את דרכו בפלי"ם כמלווה באוניה "פטר ב" ב-15 באוקטובר 1945. לאחר כן היה מלווה באונייה "אנצו סרני" אשר הפליגה ארצה ב-9 בינואר 1946. גולת הכותרת של פעילותו בפלמ"ח הייתה עת שימש כמפקד האוניה "רפיח" אשר יצאה להפלגה ב-26 בנובמבר 1946. סיפור האונייה מופיע בהרחבה במושג "אוניית המעפילים רפיח" באתר הפלמ"ח. בכל אופן האוניה נקלעה למצוקה ליד סירינה אחד מהאיים היוונים ונאלצה לקבל סיוע מאוניות ומטוסי הליווי הבריטיים. האונייה עצמה טבעה ליד האי ושמונה מעפילים ניספו. השאר הובלו לבסוף למעצר בקפריסין. ההפלגה האחרונה של גד לסקר הייתה עת פיקד על האונייה "לא תפחידונו" אשר הפליגה ב-11 בנובמבר 1947. 

"...ברצוני להזכיר שתי חוויות (מתוך רבות): 1. במגנטה שבאיטליה הייתה קבוצת נערות בנות 15-13 מהונגריה. פעם, סיפרה לי אחת הנערות סיפורים מהמחנה. לא יכולתי לעצור בעד דמעותי ומאז כמה ימים כל אחת סיפרה לי בתורה את קורותיהם. הבנתי שהן צריכות להוציא החוצה את מועקתן ושאני היחידי המבין את שפתן. הקשתי בסבלנות. רק אלוהים יודע כמה צער חוויתי. 2. באוניה "אנצו סירני" כאשר הייתי מאוד טרוד בקבלת המעפילים ובסימון מקומם, שמעתי נערה אחת אומרת לשנייה" ב"שיראדז" לא ראינו אנה כזו (שיראדז היא עיר הולדתי). נתתי קולי בצעקה: "מי פה משיראדז ?". הן היו שתי אחיות שכנות שלנו. כמובן שהן הכירו אותי, אך אני, מתוך היותי טרוד לא ראיתי אותן. מהן נודע לי לראשונה קורות משפחתי. אימי, אחותי ולידיהן נספו בשואה. כל יתר האירועים והמעשים שקו בתקופת ההעפלה בשנים 1945-1948 הלא הם כתובים בדוחות ובדברי הימים של ההעפלה..." [דבריו של גד לסקר בספר "השערים פתוחים", עמוד 316.]

 


אלבום תמונות