הפלמ"ח בפעולות העפלה
עליית יהודים לארץ-ישראל הייתה תנאי בסיסי למימוש חזון שיבת ציון, על-פיו תהיה ארץ-ישראל מקלט לעם היהודי, ובה יחדש את עצמאותו. המושג "העפלה" (וחלופותיו - 'עלייה בלתי ליגאלית' או 'עלייה ב'') ציין את הדבקות בקיום העלייה גם בניגוד לרצון בריטניה, המעצמה השלטת.
אוניית הגירוש "אמפייר ריייוול"
עליית יהודים לארץ-ישראל הייתה תנאי בסיסי למימוש חזון שיבת ציון, על-פיו תהיה ארץ-ישראל מקלט לעם היהודי, ובה יחדש את יישותו הלאומית, את עצמאותו ואת ריבונותו המדינית. המושג "העפלה" (וחלופותיו - 'עלייה בלתי ליגאלית' או 'עלייה ב'') ציין את הדבקות בקיום העלייה גם בניגוד לרצון בריטניה, המעצמה השלטת. מפעל ההעפלה המחיש את נחישות היישוב היהודי בארץ, התנועה הציונית בעולם והפליטים עצמם, רובם ניצולי השואה, להיאבק על הזכות לעלייה חופשית וללחום על הזכות להגיע לארץ-ישראל.
מטרות מפעל ההעפלה היו: הצלת יהודים במלחמת העולם השנייה והוצאתם מהמחנות ברחבי אירופה לאחר המלחמה; חיזוק היישוב היהודי בארץ; כפירה בחוקיותן של מגבלות העלייה שנקבעו ב'ספר הלבן' (ממאי 1939) והפרתן בגלוי; ביטוי לעוצמת הקשר בין היישוב היהודי בארץ לגולה הנחרבת, וחיזוק האמונה הציונית בקרב 'שארית הפליטה'; אמצעי לגיוס דעת הקהל העולמית כנגד מדיניות 'הספר הלבן' של ממשלת בריטניה, במגמה לשנותה.
להעפלה נודע תפקיד מכריע במאבקם של היישוב והתנועה הציונית נגד מדיניות בריטניה, מאבק שהביא בסופו להקמת מדינת ישראל. הגוף שהופקד על מפעל ההעפלה מטעם הסוכנות-היהודית היה 'המוסד לעליה ב', בראשותו של שאול מאירוב (אביגור). כ- 75,000 מעפילים ניסו להגיע ארצה באותה תקופה, במסגרת ההעפלה. רק כ10,000- מהם הצליחו להיכנס לארץ באורח בלתי ליגאלי. השאר נתפסו בידי הבריטים, נכלאו, ושוחררו בהדרגה על-חשבון מיכסת רישיונות העלייה (ה'סרטיפיקטים') החודשית שהיקצו הבריטים. ההעפלה התנהלה בשתי דרכים: בים - מחופי אירופה וצפון אפריקה, וביבשה - מגבול הצפון.
הפלמ"ח פעל בהעפלה כגורם המבצעי המוביל, בשיתוף עם אנשי 'המוסד' ובסיוע מתנדבים יהודים שונים. בהנחייתם ובפיקודם של מטה הפלמ"ח והגדוד הרביעי, נחלקה פעילות החטיבה לשלושה תחומים: היערכות בארצות המוצא של ההעפלה (במדינות אירופה ובמדינות ערב); ניהול מבצעי ההעפלה; תקיפת יעדים בריטיים שהפריעו להעפלה. בדרך היבשה מגבול הצפון הופעלה 'החוליה' היבשתית אשר הצליחה להכניס לארץ בשנים 1946-1943 כ- 5,000 יהודים מארצות ערב. בדרך הים הגיעו לקירבת חופי הארץ בשנים 1948-1945 בסיוע אנשי הפלמ"ח - 65 ספינות ובהן כ- 70,000 מעפילים. רק 13 ספינות קטנות ובהן כ- 2,500 מעפילים הצליחו לפרוץ את הסגר שהטילו הבריטים על חופי הארץ. בשנים 1947-1945 ערך הפלמ"ח סידרת מבצעים צבאיים שנועדו למנוע לכידת מעפילים שהגיעו ארצה, לשחרר מעפילים ממעצר, לפגוע במיתקני מכ"ם ובמשטרת החופים שעזרו באיתור ספינות מעפילים, ולחבל בכלי שייט בריטים שהשתתפו בתפיסת המעפילים ובגירושם לקפריסין. כמו כן סייע הפלמ"ח לאירגונם של המעפילים שגורשו למחנות המעצר בקפריסין במסגרת אימונים צבאית שכונתה "שורות-המגינים" ובהברחת מעפילים ארצה בחשאי. הפלי"ם (ו'החוליה' הימית שלו) מילא תפקיד מרכזי בפעולות אלה.
מאבק ההעפלה היה גם אמצעי וגם מטרה: הוא ביטא מדיניות לוחמת ואקטיבית להסרת מגבלות העלייה שהטיל השלטון הבריטי, ובה בשעה ביטא את המעשה הציוני עצמו בהביאו יהודים לארץ-ישראל בהתמדה ובכל דרך.
מטרות מפעל ההעפלה היו: הצלת יהודים במלחמת העולם השנייה והוצאתם מהמחנות ברחבי אירופה לאחר המלחמה; חיזוק היישוב היהודי בארץ; כפירה בחוקיותן של מגבלות העלייה שנקבעו ב'ספר הלבן' (ממאי 1939) והפרתן בגלוי; ביטוי לעוצמת הקשר בין היישוב היהודי בארץ לגולה הנחרבת, וחיזוק האמונה הציונית בקרב 'שארית הפליטה'; אמצעי לגיוס דעת הקהל העולמית כנגד מדיניות 'הספר הלבן' של ממשלת בריטניה, במגמה לשנותה.
להעפלה נודע תפקיד מכריע במאבקם של היישוב והתנועה הציונית נגד מדיניות בריטניה, מאבק שהביא בסופו להקמת מדינת ישראל. הגוף שהופקד על מפעל ההעפלה מטעם הסוכנות-היהודית היה 'המוסד לעליה ב', בראשותו של שאול מאירוב (אביגור). כ- 75,000 מעפילים ניסו להגיע ארצה באותה תקופה, במסגרת ההעפלה. רק כ10,000- מהם הצליחו להיכנס לארץ באורח בלתי ליגאלי. השאר נתפסו בידי הבריטים, נכלאו, ושוחררו בהדרגה על-חשבון מיכסת רישיונות העלייה (ה'סרטיפיקטים') החודשית שהיקצו הבריטים. ההעפלה התנהלה בשתי דרכים: בים - מחופי אירופה וצפון אפריקה, וביבשה - מגבול הצפון.
הפלמ"ח פעל בהעפלה כגורם המבצעי המוביל, בשיתוף עם אנשי 'המוסד' ובסיוע מתנדבים יהודים שונים. בהנחייתם ובפיקודם של מטה הפלמ"ח והגדוד הרביעי, נחלקה פעילות החטיבה לשלושה תחומים: היערכות בארצות המוצא של ההעפלה (במדינות אירופה ובמדינות ערב); ניהול מבצעי ההעפלה; תקיפת יעדים בריטיים שהפריעו להעפלה. בדרך היבשה מגבול הצפון הופעלה 'החוליה' היבשתית אשר הצליחה להכניס לארץ בשנים 1946-1943 כ- 5,000 יהודים מארצות ערב. בדרך הים הגיעו לקירבת חופי הארץ בשנים 1948-1945 בסיוע אנשי הפלמ"ח - 65 ספינות ובהן כ- 70,000 מעפילים. רק 13 ספינות קטנות ובהן כ- 2,500 מעפילים הצליחו לפרוץ את הסגר שהטילו הבריטים על חופי הארץ. בשנים 1947-1945 ערך הפלמ"ח סידרת מבצעים צבאיים שנועדו למנוע לכידת מעפילים שהגיעו ארצה, לשחרר מעפילים ממעצר, לפגוע במיתקני מכ"ם ובמשטרת החופים שעזרו באיתור ספינות מעפילים, ולחבל בכלי שייט בריטים שהשתתפו בתפיסת המעפילים ובגירושם לקפריסין. כמו כן סייע הפלמ"ח לאירגונם של המעפילים שגורשו למחנות המעצר בקפריסין במסגרת אימונים צבאית שכונתה "שורות-המגינים" ובהברחת מעפילים ארצה בחשאי. הפלי"ם (ו'החוליה' הימית שלו) מילא תפקיד מרכזי בפעולות אלה.
מאבק ההעפלה היה גם אמצעי וגם מטרה: הוא ביטא מדיניות לוחמת ואקטיבית להסרת מגבלות העלייה שהטיל השלטון הבריטי, ובה בשעה ביטא את המעשה הציוני עצמו בהביאו יהודים לארץ-ישראל בהתמדה ובכל דרך.