אוניית המעפילים "רפיח"
"רפיח" הפליגה מנמל באקאר ביוגוסלביה ב- 26 בנובמבר 1946, כשעליה 785 מעפילים.
אוניית המעפילים רפיח
אוניית המעפילים "רפיח" (על שמו של מחנה המעצר בו הוחזקו אלפי יהודים שנאסרו ב"שבת השחורה") הוכנה לקראת הפלגתה לארץ בנמל פיראוס ביוון. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם גד לסקר. ה'גדעוני' היה אברהם ליחובסקי. מלווים נוספים היו צבי טייטל ודוד באומגרטן.
אוניית המעפילים "רפיח" (על שמו של מחנה המעצר בו הוחזקו אלפי יהודים שנאסרו ב"שבת השחורה") הוכנה לקראת הפלגתה לארץ בנמל פיראוס ביוון. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם גד לסקר. ה'גדעוני' היה אברהם ליכובסקי. מלווים נוספים היו צבי טייטל ודוד באומגרטן.
"רפיח" הפליגה מנמל באקאר ביוגוסלביה ב- 26 בנובמבר 1946, כשעליה 785 מעפילים. רב החובל של האונייה היה אכסאכופולוס (יווני). הים הסוער בתקופה זו של השנה היקשה על ההפלגה מראשיתה. במשך חמשת הימים הראשונים למסע נמנעה האונייה מלצאת לים הפתוח ושטה בתעלות פנימיות, ולאחר מכן, עשתה את דרכה מאי לאי בים התיכון.
עם התגברות הסערה, הגיעה "רפיח" ב- 7בדצמבר לאי סירינה, ובו ציפתה לפגוש סירה, שאמורה הייתה לקחת חזרה חלק מהצוות הזר של האונייה. אולם כלי השיט לא נמצא. רב החובל החליט להיכנס למפרץ גדול באי, שלא היה מוגן כהלכה, ולהטיל בו עוגן עד שוך הסערה. תוך כדי ניסיונות להטיל עוגן, נפגעה "רפיח" מהסלעים ומים החלו לחדור לתוכה. המעפילים קפצו מהאונייה וטיפסו אל החוף בעזרת חבלים. כעבור 45 דקות טבעה האונייה. שמונה מעפילים ניספו באסון: יוסף גרינברג (בן 14), פפי ויסברג (בת 16), צילי ינקוביץ (בת 22), נחום דוד פוטרמן (בן 28), דורה כץ (בת 28), שלי (שם משפחה אינו ידוע - בת 14), אתי (שם משפחה וגיל אינם ידועים) ומעפיל נוסף שלא זוהה. החללים נקברו באי, וכעבור 26 שנה, ב- 20 בנובמבר 1972, הועלו עצמותיהם לארץ ונטמנו בבית הקברות בחיפה.
הניצולים שהו בלילה הראשון תחת כיפת השמים. בעזרת מכשיר קשר שה'גדעוני' ליכובסקי הצליח לחלץ מהאונייה טרם טביעתה, דיווחו על גורלם למטה 'המוסד' ולחיל-האוויר הבריטי. למחרת איתר אותם מטוס בריטי, וכעבור יום נוסף הצניחו הבריטים לניצולים חבילות מזון, בגדים, שמיכות ותרופות. תושבי האי היווני העניקו לניצולים מחסה ראשוני. ב- 11 בדצמבר הועלו אנשי הצוות הזר ו- 21 מן הניצולים - מהם 11 חולים ופצועים והיתר שהצטרפו כמלווים, למשחתת יוונית שהעבירה אותם לאי רודוס. למחרת הגיעו לאי סירינה שתי משחתות בריטיות, שלקחו את המעפילים למחנה המעצר קראולוס בקפריסין. בהדרכת המלווים הארצישראלים שהתערבו בקרב המעפילים, גילו הניצולים התנגדות קשה להורדתם בקפריסין. הבריטים הכניעום רק לאחר שהשליכו פצצות עשן לתוך המחסנים בהם התרכזו המעפילים.
אוניית המעפילים "רפיח" (על שמו של מחנה המעצר בו הוחזקו אלפי יהודים שנאסרו ב"שבת השחורה") הוכנה לקראת הפלגתה לארץ בנמל פיראוס ביוון. מפקד האונייה היה איש הפלי"ם גד לסקר. ה'גדעוני' היה אברהם ליכובסקי. מלווים נוספים היו צבי טייטל ודוד באומגרטן.
"רפיח" הפליגה מנמל באקאר ביוגוסלביה ב- 26 בנובמבר 1946, כשעליה 785 מעפילים. רב החובל של האונייה היה אכסאכופולוס (יווני). הים הסוער בתקופה זו של השנה היקשה על ההפלגה מראשיתה. במשך חמשת הימים הראשונים למסע נמנעה האונייה מלצאת לים הפתוח ושטה בתעלות פנימיות, ולאחר מכן, עשתה את דרכה מאי לאי בים התיכון.
עם התגברות הסערה, הגיעה "רפיח" ב- 7בדצמבר לאי סירינה, ובו ציפתה לפגוש סירה, שאמורה הייתה לקחת חזרה חלק מהצוות הזר של האונייה. אולם כלי השיט לא נמצא. רב החובל החליט להיכנס למפרץ גדול באי, שלא היה מוגן כהלכה, ולהטיל בו עוגן עד שוך הסערה. תוך כדי ניסיונות להטיל עוגן, נפגעה "רפיח" מהסלעים ומים החלו לחדור לתוכה. המעפילים קפצו מהאונייה וטיפסו אל החוף בעזרת חבלים. כעבור 45 דקות טבעה האונייה. שמונה מעפילים ניספו באסון: יוסף גרינברג (בן 14), פפי ויסברג (בת 16), צילי ינקוביץ (בת 22), נחום דוד פוטרמן (בן 28), דורה כץ (בת 28), שלי (שם משפחה אינו ידוע - בת 14), אתי (שם משפחה וגיל אינם ידועים) ומעפיל נוסף שלא זוהה. החללים נקברו באי, וכעבור 26 שנה, ב- 20 בנובמבר 1972, הועלו עצמותיהם לארץ ונטמנו בבית הקברות בחיפה.
הניצולים שהו בלילה הראשון תחת כיפת השמים. בעזרת מכשיר קשר שה'גדעוני' ליכובסקי הצליח לחלץ מהאונייה טרם טביעתה, דיווחו על גורלם למטה 'המוסד' ולחיל-האוויר הבריטי. למחרת איתר אותם מטוס בריטי, וכעבור יום נוסף הצניחו הבריטים לניצולים חבילות מזון, בגדים, שמיכות ותרופות. תושבי האי היווני העניקו לניצולים מחסה ראשוני. ב- 11 בדצמבר הועלו אנשי הצוות הזר ו- 21 מן הניצולים - מהם 11 חולים ופצועים והיתר שהצטרפו כמלווים, למשחתת יוונית שהעבירה אותם לאי רודוס. למחרת הגיעו לאי סירינה שתי משחתות בריטיות, שלקחו את המעפילים למחנה המעצר קראולוס בקפריסין. בהדרכת המלווים הארצישראלים שהתערבו בקרב המעפילים, גילו הניצולים התנגדות קשה להורדתם בקפריסין. הבריטים הכניעום רק לאחר שהשליכו פצצות עשן לתוך המחסנים בהם התרכזו המעפילים.