רס"ן סלומון יעקב יענקל'ה ז"ל

קורות חיים

ראשית חייו
יענקלה נולד בטרנסילבניה, להוריו רחל ומרדכי בכ"ז אייר תרע"ו, 30 במאי 1916, הצעיר בין שמונה אחים ואחיות, מהם שניים נפטרו בינקותם. משפחתו עלתה לפלשתינה בשנת 1924 והשתתפה ביסוד כפר גדעון (עמק יזרעאל), שם עסקה בחקלאות. בשנת 1929, לאור קשיי פרנסה, עברה המשפחה לגבעת שאול בירושלים ובהמשך, בשנת 1934, לפתח תקווה. 

ב"הגנה" בפתח תקווה -  תחילת המרד הערבי הגדול
יענקלה התגייס לסניף ההגנה בפתח תקווה בקיץ 1934. במהלך "המרד הערבי הגדול", עם הגעתו של אליהו בן חור לפקד על "גוש פתח תקווה", הוא מונה לפקד על אחת משתי יחידות שנועדו לבצע מעשי תגמול ועל יחידה דתית בת 150 איש שהורכבה מדתיים בני המושבה וחברי קבוצת "רודגס" (קבוצת יבנה).  בהמשך החליף את מאיר דודזון בפיקוד על "פלוגת המאה", אחת הראשונות שאמצו את הגישה ההתקפית של היציאה מהגדר. יחידה זו הייתה גם מהראשונות שאמצו את תפיסת "ההגנה" כארגון ארצי וחבריה התחייבו להיות מוכנים להישלח תוך עשרים וארבע שעות לכל מקום שידרשו. 

ב"פלוגות השדה"  - סוף המרד הערבי הגדול
בסוף 1937 נקרא יענקלה על ידי יצחק שדה להשתתף בקורס מפקדי מחלקות. במרץ 1938 השתתף באבטחת העלייה לחניתה ובהמשך הדריך בקורס מ"כים של "פלוגות השדה" (הפו"ש), שנפתח ב"חניתה תחתית". בתקופה זו הצטרף לשני סיורים בפיקודו של אורד וינגייט, אשר נועדו להמחיש את שיטת האמון ביחידה גדולה. זמן קצר לאחר מכן הוא מונה כסגן מפקד פלוגת השרון ובהמשך כמפקדה. פלוגה זו, שהייתה אחת משתיים ב"קו המזרחי",  חלשה על האזור שמחדרה ועד הירקון ופעלה בשיתוף עם הבריטים כנגד לחץ של כנופיות ערביות. פעילות הפו"ש בקו המזרחי והדרומי הוערכה כשיא הפעילות המבצעית של "ההגנה" בתקופת המרד הערבי. 

בכלא עכו  - קורס קצינים של "חיל השדה"
בקיץ 1939, עם דעיכת המרד הערבי הגדול ופירוק הפו"ש, נשלח יענקלה להדריך בקורס קצינים תחת פיקודו של רפאל לב ולצידם של מדריכים נוספים ובהם יגאל אלון ומשה דיין. הקורס נועד להכשיר מפקדים לכוח החדש שהוקם, "חיל השדה".  הבריטים, אשר לנוכח תוצאות המרד הערבי הגדול נסוגו מהתמיכה בציונות, גילו באוקטובר 1939 את המחזור השני של הקורס, עצרו את משתתפיו ודנו אותם לעונש של עשר שנות מאסר, אשר הומתק על ידי המפקד בצבאי לחמש שנות מאסר. יענקלה נבחר כאחד מחברי ועד האסירים ולנוכח שליטתו בשפה הערבית והקשרים שיצר עם סוהרים ואסירים ערבים, כונה על ידי חבריו "המוכתר". שינוי נוסף במדיניות הבריטים, על רקע התפתחויות במלחמת העולם השנייה והחשש מפלישת הצבא הגרמני לארץ, הביא לשחרור מוקדם של יענקלה וחבריו, בפברואר 1941. 

בפלמ"ח

תפקידי מטה
יענקלה גויס לפלמ"ח עם הקמתו, באמצע 1941, וצורף לסגל "המדריכים המקצועיים" שהיו אחראים על תכנית האימונים. במהלך 1942 הוא מונה כמפקד הקורס הארצי הראשון לספורט שימושי ובסוף 1942 מונה כמפקד הקורסים הימיים הראשונים. בשני התחומים לא היה בעל ניסיון ומונה בשל היכולת הפיקודית והארגונית שגילה. 
במקביל, לבקשתו של משה דיין, גייס יענקלה מתנדבים דוברי הונגרית לצניחה באירופה. במסגרת זו גייס את אחיינו, הצנחן יונה רוזן, והפעיל אותו לאיתור מתנדבים נוספים, ביניהם חנה סנש. החל מסוף 1943 נטל חלק בפעילות "המחלקה הבלקנית" שנועדה להגיע לארצות הבלקן בצניחה או בדרך הים,  ולפעול בקרב יהודי ארצות אלה. במסגרת זו פיקד על "החולייה ההונגרית" וכן על קורס ימי שנערך לכלל חברי המחלקה.

"משמר החופים"
בסוף 1943 מונה יענקלה כמפקד הפלוגה הדרומית של משמר החופים. משמר זה היה יחידת נוטרים שהוקמה בשיתוף פעולה עם הבריטים כדי להתריע על פלישה, ריגול או חבלה מצד הגרמנים ובני בריתם. יחידה זו צורפה לפלמ"ח, ופורקה בסוף 1944. 

הגדוד הרביעי
בסתיו 1944, עם שינוי המבנה הארגוני של הפלמ"ח וקיבוץ פלוגותיו לארבעה גדודים, מינה יצחק שדה את יענקלה כמפקד גדוד המטה – הגדוד הרביעי, שכלל יחידות מיוחדות כגון יחידת סיירים (פלוגה ז'), יחידת ימאים (פלוגה י' - הפלי"ם), יחידת הערבים (המסתערבים  -"מחלקת השחר") ומחלקת טייסים. מינוי זה היה יוצא דופן, שכן המג"דים האחרים היו "חוגיסטים", כלומר יוצאי מחנות העולים ואילו יענקלה לא השתייך לתנועה כלשהי. על רקע זה, המג"דים האחרים קבלו את המינוי של יענקלה בהסתייגות אולם הוא זכה לגיבוי של שדה לנוכח יכולותיו. יענקלה פיקד על הגדוד בתקופת תנועת המרי העברי ובמסגרת זו נטל הגדוד חלק בפעולות חבלה שונות, כגון חבלה בסירות משמר בריטיות ב"ליל הרכבות", פיצוץ תחנות משטרת החופים בגבעת אולגה וסדני עלי, התקפה על משטרת כפר ויתקין ב"ליל המשטרות" ופיצוץ גשר דאמיה (אדם) ב"ליל הגשרים". יענקלה סיים את תפקידו לאחר "השבת השחורה" ופירוק תנועת המרי.  

ב"הגנה" ובמשלחת צה"ל במזרח אירופה
בדצמבר 1946 יצא יענקלה לאירופה, שם מונה על ידי נחום שדמי, מפקד "ההגנה" באירופה לפקד על סניפי "ההגנה" במזרח אירופה, בארצות הונגריה, רומניה וצ'כוסלובקיה. באמצע 1948 פורקה "ההגנה" ויענקלה המשיך לפעול באירופה במסגרת משלחת צה"ל.  

הונגריה
בתחילת 1947 התמקד יענקלה בהונגריה בהקמת תשתית אימונים להגנה עצמית של יהודי המקום. את התשתית הקים בעזרת יוצאי המחתרת החלוצית בהנהגתו של יוסף (יושקה) מאיר ובעזרתם של שליחים ארצישראליים. בהמשך מיקד את האימונים בהכשרה של למעלה מ- 1,200 מגויסים לקראת עלייה לארץ. לצד זאת סייע לפעולות המוסד לעלייה ב' ותנועת הבריחה. בתחילת שהותו בהונגריה ערך בירור ביחס לגורלה של חנה סנש בימיה האחרונים. יחד עם השליחה חנה ריבלין, נפגש עם אסירה שישבה עמה בתא הכלא ומסרה פרטים על כך. במקביל עקב אחר המשפט שנערך לבלה שימון, השופט שדן אותה למיתה.

רומניה
ניסיון להניח יסודות לפעילות דומה ברומניה סוכל על ידי השלטונות בסוף קיץ 1947. לעומת זאת השלטון אפשר ליהודים להגר ושיתף פעולה עם גדול מבצעי ההעפלה של אוניות הפאנים.  

מבצע "אניות הפאנים" – המחלקה האופרטיבית
במחצית השנייה של 1947, פיקד יענקלה על המבצע היבשתי של גיוס כ-15,000 מעפילים מרחבי רומניה והובלתם לנמל בורגאס בבולגריה, משם הפליגו  עם האניות פאן יורק (בשמה העברי, "קיבוץ גלויות") ופאן קרסנט (בשמה העברי, "עצמאות"). מבצע זה היה גדול מבצעי ההעפלה ולנוכח היקפו פנה שאול אביגור, מפקד המוסד לעליה ב', לנחום שדמי, מפקד "ההגנה" באירופה, כדי לקבל סיוע בגיוס המעפילים.  שדמי הטיל את המשימה על יענקלה וזה נערך לכך באמצעות הקמת מטה של 30 אנשי צוות, אשר כונה "המחלקה האופרטיבית" ופעל בשיתוף עם רשויות שונות של רומניה.  גיוס המעפילים  נערך על ידי חלוקת רומניה לשבעה מחוזות, שבכל אחד מהם פעל ועד מקומי. למרות לחץ שהופעל עליהם, מנעו יענקלה ומפקדי המוסד לעליה ב' את הניסיון להכתיב מפתח מפלגתי בקביעת המעפילים. לשם ארגון המעפילים בזמן המבצע, הקים יענקלה תשתית של קורסים בכל רחבי רומניה להכשרת 800 אנשי פיקוד. ההתארגנות כללה היערכות לשימוש בנשק למקרה שהצבא הבריטי ינסה למנוע את ירידת המעפילים לחוץ בארץ, אולם משנודע הדבר לנחום שדמי הוא אסר על כך. לאחר כמה חודשי היערכות, הוסעו המעפילים לנמל באמצעות רשת הרכבות הרומנית ששועבדה לשם כך, והאניות הפליגו ביום  27.12.1947.
הנהגת הישוב התנגדה למבצע לנוכח לחץ בינלאומי שהופעל עליה למנוע אותו והחשש מפני ההשלכות על המהלכים המדיניים להקמת המדינה. מפקדי המבצע ובהם יענקלה הוציאו אותו לפועל למרות ההתנגדות  לנוכח מצוקתם של אלפי היהודים שמכרו את רכושם ונערכו לעזוב את ביתם. על רקע זה הותיר המבצע רושם בקרב הנהגת הישוב של ערעור מרותה. רק בלב ים הושג בהוראת בן גוריון הסכם עם הבריטים להפניית האוניות לקפריסין והעולים הגיעו לארץ לאחר הקמת המדינה. 

גיוס חוץ לארץ (גח"ל)
בתחילת 1948, לנוכח המאבק הצבאי בארץ, עברה ה"הגנה" באירופה לעיסוק בגיוס, אימון והעלאת מתנדבים. יענקלה היה מיוזמי המהלך ובמרץ 1948 הקים, יחד עם משה אגמי, איש המוסד לעליה ב', מרכז גיוס בפריס. "ההגנה" באירופה הכשירה בבסיסיה כ 25,000 מגויסים, אשר היוו כרבע עד שליש מכוח האדם בצה"ל באותה עת. 

צ'כוסלובקיה
במקביל לקידום גח"ל, פעל יענקלה בתקופה זו בצ'כוסלובקיה בשיתוף עם אהוד אבריאל, שליחו של בן גוריון לענייני רכש ומאוחר יותר ציר ישראל בצ'כוסלובקיה. במסגרת זו קידם קורסים מקצועיים שערך הצבא הצ'כי כגון בתחומים של קשר וטייס וצניחה. במסגרת זו מינה את חיים גורי לפקד עם קורס הצנחנים הראשון. כמו כן מונה על ידי דוד רשף, מפקד משלחת צה"ל, לפקד על "הבריגדה הצ'כית.

הבריגדה הצ'כית
במסגרת פעולות הגיוס, הוקמה יחידה של יהודים צ'כוסלובקים, ברובם ותיקי מלחמת העולם השנייה. תכנית זו נועדה לאפשר לקבוצה גדולה של יהודים לעלות לארץ עם משפחותיהם ורכושם. היקף היחידה תוכנן ל- 1,500 לוחמים ובסופו של דבר הגיעו לארץ כ-600. היחידה התאמנה בצ'כוסלובקיה כחודשיים ונועדה להגיע לארץ מצוידת בנשק שסיפקו שלטונות צ'כוסלובקיה. יענקלה מונה לפקד על היחידה עד הגעתה לארץ והוא שאף לעמוד בראשה גם במהלך מלחמת העצמאות. באוקטובר 1948 הגיעו אבריאל ויענקלה לארץ ודווחו על היחידה לבן גוריון. בסופו של דבר החשש של הצמרת הביטחונית בישראל מקונספירציה קומוניסטית מנע את הפעלת היחידה ולחבריה הותר להשתלב בצה"ל כיחידים. במקביל הופעל ככל הנראה לחץ בינלאומי גם על שלטונות צ'כוסלובקיה שלא אפשרו לשלוח את הנשק הכבד. המגויסים שהגיעו בדרך זו לארץ נשארו בה וחלקם הקימו את המושב כרם מהר"ל.

אחרית ימיו
השהות של יענקלה באירופה לוותה בתסכול משום הרצון שלו להשתתף במאמץ המלחמתי בארץ. עם הגיעו לארץ נתקל בסירוב להשתלב בצה"ל ושוחרר בדרגת רב סרן. זאת ככל הנראה על רקע השתייכות פוליטית פרו-סובייטית שיוחסה לו, כמו למרבית סגל פיקוד "ההגנה" באירופה, אף שלא היה חבר או פעיל במפלגה כלשהי. העיתונאי יוחנן להב הציע לכך הסבר אחר, לפיו הדבר נבע ממעורבותו של יעקב בהנעת מבצע הפאנים למרות עמדת הנהגת הישוב, כמו גם ניסיונו לקדם תכנית בתמיכה של משה סנה ויצחק שדה, להורדת המעפילים לחוף גם במחיר עימות עם הבריטים.  
יענקלה פנה לעסקים פרטיים והקים חוה חקלאית על קרקע של הכפר הערבי שיח מוניס שהוקצתה לו. ערב מבצע קדש נעצר על ידי השב"כ למשך לילה אחד ונלקחו מסמכים מביתו בעקבות ציטוט לשיחה שקיים עם ידידו משה סנה. זאת לנוכח החשש שקשריו של יענקלה עם בכירי מערכת הביטחון יביאו לדליפת פרטים על המבצע. פרטי המעצר נחשפו על ידי אהוד אבריאל, אז חבר כנסת מטעם מפא"י, שקבל על דבר המעצר בפני ראש השב"כ עמוס מנור. פרשה זו הסתיימה לאחר בירור שנערך לדרישתו של יענקלה שבעקבותיה הושבו לו המסמכים ונמסרה לו התנצלות. 
ב-17 באוקטובר 1963, כ"ט בתשרי תשכ"ד, נספו יענקלה ואמו, רחל, בתאונת דרכים. יענקלה, בן 47 במותו, השאיר אחריו אלמנה, זהבית, ושלושה ילדים, עמוס, מיכל ומוטי (מרדכי).