רא"ל רבין יצחק עמירם ז"ל

קורות חיים

יצחק רבין נולד ביום כ"ח באדר תרפ"ב (1.3.1922) בירושלים. כשהיה יצחק כבן שנה, עברה משפחתו לגור בחיפה ולאחר מכן בתל-אביב. בילדותו למד יצחק שמונה שנים ב"בית החינוך לילדי עובדים" בתל-אביב. לאחר סיום לימודיו בבית החינוך, ולאחר שנתיים בבית הספר המחוזי בקיבוץ גבעת השלושה, החל יצחק ללמוד במחזור הרביעי של בית הספר החקלאי "כדורי". במרוצת שנות לימודיו הצטרף לארגון ה"הגנה". בשנת 1940 סיים יצחק את לימודיו בהצטיינות והצטרף להכשרת "הנוער העובד" בקיבוץ רמת יוחנן, היה לחבר פעיל בשורות ה"הגנה" ובשנת 1941 היה מראשוני המצטרפים לפלמ"ח. ביוני 1941 ביצע יצחק את הפעולה המבצעית הראשונה בחייו: הוא הצטרף לקבוצה מצומצמת של מפקדי פלמ"ח שהובילו כסיירים את כוחות בעלות הברית שפלשו לסוריה וללבנון. במהרה היה יצחק למפקד פעיל בשורות הפלמ"ח. בראשית שנת 1945, עם הקמתם של גדודי הפלמ"ח, התמנה לסגן מפקד הגדוד הראשון. באוקטובר 1945 היה סגן מפקד המבצע לשחרור המעפילים העצורים במחנה עתלית ופיקד על הכוח שפרץ למחנה. ב- 29 ביוני 1946, ב"שבת השחורה", נעצר עם אביו בידי הבריטים ונשלח למחנה מעצר. הוא שוחרר בנובמבר 1946. לאחר שחרורו התמנה למפקד הגדוד השני של הפלמ"ח, ובאוקטובר 1947 היה לקצין המבצעים של הפלמ"ח. בראשית מלחמת העצמאות השתתף בליווי השיירות לירושלים ובאפריל 1948 נתמנה למפקד חטיבת "הראל" שזה עתה הוקמה. הוא פיקד על הקרבות הקשים בדרך לירושלים ובעיר עצמה, ורבים מחבריו ומחייליו נפלו בהם. הקרבות העיקריים ניטשו בחזית המרכז, בפרוזדור ירושלים ובעיר עצמה - ויצחק מילא בהם תפקיד מרכזי. בזמן ההפוגה הראשונה היה קצין המבצעים של חזית המרכז, ותפקד כסגנו של מפקד החזית, יגאל אלון. לאחר שהשתתף במבצע "דני" (כיבוש לוד, רמלה, נמל התעופה לוד ועוד), עבר לחזית הדרום. בחודשים הבאים שימש יצחק קצין המבצעים של חזית הדרום, והיה אחראי לתכנון המבצעים - "יואב", "לוט", "אסף", "חורב" ו"עובדה". בשנת 1949, השתתף בשיחות רודוס, שדנו בשביתת נשק בין ישראל למצרים. היה זה ניסיונו הראשון בדיפלומטיה. בעיצומה של המלחמה נשא יצחק לאישה את לאה ולימים נולדו לזוג שני ילדים. יצחק החליט להתגייס לצבא הקבע. עם שוך הקרבות מונה יצחק למפקד קורס מפקדי גדודים (מג"דים) ראשון בצה"ל, ולאחר מכן היה לראש אג"מ במטה הכללי. בשנת 1953 יצא ללימודים באקדמיה צבאית באנגליה. עם שובו לארץ, בשנת 1954, קיבל דרגת אלוף ומונה לראש אגף ההדרכה במטכ"ל. משנת 1956 שימש אלוף פיקוד הצפון. במאי 1959 מונה לראש אגף המבצעים במטכ"ל, בשנת 1961, מונה יצחק לסגן הרמטכ"ל, ולאחר שלוש שנים מונה לרמטכ"ל, תפקיד שמילא עד שנת 1968. בפיקודו זכתה מדינת ישראל בניצחון מזהיר במלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה החליטה האוניברסיטה העברית בירושלים להעניק לרב-אלוף יצחק רבין תואר דוקטור לשם כבוד. בתחילת 1968, לאחר 27 שנות שירות צבאי, עזב יצחק את צה"ל והתמנה לתפקידו החדש - שגריר ישראל בארצות הברית. בתפקיד זה כיהן חמש שנים. לאחר ששב ארצה מוושינגטון בשנת 1973, הצטרף יצחק רבין למפלגת העבודה ונבחר למקום העשרים ברשימת מועמדי המערך לכנסת השמינית. בבחירות שהתקיימו אחרי מלחמת יום הכיפורים ניצח המערך, ויצחק מונה לשר העבודה בממשלת גולדה מאיר. לאחר התפטרותה, נבחר יצחק לראש מפלגת העבודה ולראש ממשלת ישראל. בשנים 1977 - 1984 שימש יצחק חבר כנסת מן השורה. בשנת 1984, עם הקמתה של ממשלת האחדות, מונה לשר הביטחון, ובתפקיד זה כיהן כשש שנים, עד שהתפרקה ממשלת האחדות השנייה (1990). בשנת 1992 נבחר יצחק לראשות הממשלה, וקיבל עליו גם את תפקיד שר הביטחון. מיד עם כניסתו לתפקיד העמיד בראש מעיניו את קידום תהליך השלום. ואכן, לאחר פעילות נמרצת נחתם, בספטמבר 1993, הסכם העקרונות (הסכם אוסלו א) שקבע מתן שלטון עצמי לפלסטינים בשטחים לתקופה של חמש שנים. במאי 1994 חתם יצחק רבין על "הסכם עזה-יריחו". באוקטובר 1994 נחתם הסכם שלום מלא בין ישראל לירדן לאחר כמה חודשי משא ומתן בניצוחו של יצחק רבין. כחודשיים לאחר מכן הוענק פרס נובל לשלום ליצחק רבין, לשמעון פרס וליאסר ערפאת. במוצאי שבת, י"ב בחשוון תשנ"ו (4.11.1995) הגיע יצחק רבין לכיכר מלכי ישראל בתל-אביב, כדי להשתתף בעצרת המונים בסיסמה "כן לשלום - לא לאלימות". בתום עצרת חמה ואוהדת, נורה יצחק רבין בדרכו למכוניתו ונפצע אנושות בידי רוצח יהודי. כעבור זמן קצר נפטר מפצעיו. יצחק רבין היה נשוי ללאה, חברת פלמ"ח, אב לדליה ויובל. יצחק רבין נקבר בהר הרצל בחלקת גדולי האומה.