פגישת סיכום של אנשי הפלמ"ח אשר נטלו חלק ב"סזון הגדול"

לקראת סיום "הסזון הגדול" כונסו משתתפיו הפלמחאים, באפריל 1945, לפגישת סיכום בקיבוץ יגור, בנוכחות אליהו גולומב. הפלמחאים, שזעמו על כוונת המוסדות להפסיק את ה"סזון" העלו שתי טענות :
א. לא היה צריך להסגיר אף איש אצ"ל לבריטים ולא היה צידוק לשום שיתוף עם הבריטים.
ב. לא צריך להפסיק את ה"סזון" ומן הראוי לשתק, סופית, גם את האצ"ל וגם את הלח"י.
אליהו גולומב השיב בבהירות:
א. אין לנו אמצעים להחזיק עצורים זמן ממושך, לא מחנות מסודרים ולא בתי-כלא. החזקתם הממושכת של החטופים בתנאי מעצר ירודים תחייב שימוש קבוע באזיקים וכבילה אל הקיר או המיטה; וזו התעללות. מאידך גיסא, הבריטים אינם נאצים; הם הבטיחו להחזיקם במעצר מינהלי ובתנאים אנושיים. גם אם חלק מהמוסגרים הוגלה למזרח אפריקה.
ב. ובאשר להפסקת ה"סזון": מלחמת העולם עומדת להסתיים. לא ברור עדיין מה תהא המדיניות הבריטית החדשה כלפינו. אם ימשיכו במדיניות 'הספר הלבן' מ- 1939 נצטרך להלחם נגדם, ולשם כך דווקא רצוי לשתף פעולה עם שני האירגונים הפורשים.

שני שירים נכתבו כביטוי לתיסכול ולכעס של הפלמחאים על ההחלטה לשתף פעולה עם הבריטים ועל ההחלטה להפסיק את ה”סזון”. האחד - קואופרישן, המסתיים במשפט - "יתחסל הקואופרישן מייד!" השני - "שיר הסזון" , שבסופו התלונה: "כן, הכושי (הפלמ"ח) יכול כבר ללכת, כי הכושי עשה את שלו".
שני השירים חוברו בידי חיים חפר ופורסמו בשירוני הפלמ"ח.