Fighter Alexander Simon Aksi

כעבור עשרים שנה.
אם עכשיו, אחרי זמן רב כל כך אזכור את אכסי - אזכור יחד עמו את כל היפה שנהג להעלות לפני, שהיה כאילו זהה עמו. שררה בינינו הבנה מלאה בכל הנעשה בזמן הפלמ"ח, למרות שרוב השמן חיינו בקשרי מכתבים או בחופשות קצרות. הוא ידע להמחיש לי את היופ מכל התקופות: ידע לספר לי על כל טיולויו היפים, שבהם לא יכולתי להשתתף. בחזרו ממסעותיו הארוכים תאר לפני את אשר ראה בצורה כה חיה, שכאילו ראיתי במו עיני את הנגב, את מדבר יהודה ואת טיולו הנהדר האחרון להר חרמון. בשובו אחרי שני מסעותיו לחרמון, סיפר לחברה כולה בחדר האוכל בגעתון. לפתע נטל חתיכת גיר ובציור על גבי הרצפה שיחזר לפנינו את כל המסע עד פסגת ההר, ופה ושם הוסיף שמות צמחים ואף מקומות, שלא ידענו עליהם. הוא אמר:"אני מוכרח לצייר את הדרך, אחרת לא תרגישו כמוני". אכסי ידע להתלהב ולהלהיב אחרים. מכל טיול הביא עמו אבנים, צמחים- ואף שיר חדש. כך למדנו מפיו את "שיר היקינתון" מאת ל. גולדברג, שירים רוסיים ואת שירי הפלמ"ח שהיו שרים אותם אז רק ליד המדורה במחנות העבודה. מכל טיול הביא עמו אוסף ציורים ורישומים. עקב שירותו בפלוגת סיירים עבר את הארץ לאורכה ולרוחבה- ומכל סיור מטען ציורים וסיפורים נפלאים. כך למשל נולדה "אגדת המכתש".
במסיבת סיום הפלוגה המיוחדת הצ'כית שב"הזורע", אליה הוזמנתי גם אני, הראה אכסי סרט מצויר בשלל צבעים על החרמון בלווי ספור נחמד. באותו ערב גם הדהדו קירות חדר האוכל מצחוקם של החברה, שראו את עצמם בקריקטורות המוצלחות, מעשי יד אכסי. בבית יכול היה לשבת שעות עם בנו הקטן להקשיב יחד עמו לציוץ הצפורים ולקרב אל ליבו את צמחית הסביבה, את דרכיה ואת שביליה של הגבעה.
עבודתו האמנותית הגדולה היתה השתתפות בתערוכה שהוכנה לקראת ועידת יגור ב- 6.6.1946
הוא קיבל את ההזמנה בשמחה גדולה. סוף סוף הגיע אל היעד - חוג אמני הקבוץ. זאת היתה הועידה הראשונה אחרי מלחמת העולם השניה, והתערוכה כולה היתה מוקדשת לשארית הפליטה, לזכר השואה ולפעולות בחורינו בשטח האויב. אכסי קיבל על עצמו את עריכת פינת הצנחנים. החמר הרב מן התערוכה הזאת אבד ברובו עם חפושי הנשק ביגור ב"שבת השחורה". לאכסי היתה זו העבודה האמנותית האחרונה.
רעיתו- רינה
מתוך חוברת "עשרים שנה למותו", בהוצאת קיבוץ נאות מרדכי

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

... איש המעשה היה במלוא מובן המילה. כל מחשבה, כל רעיון הפכו אצלו למעשה.
רבים מאתנו הגיעו לחיי עבודה מתוך הכרה וכוח הרצון עשה אותם פועלים. הוא היה בין המעטים המאושרים שהעמל שמחה להם, תוכן ומטרה בחיים. מהטבע היה מחונן במזג עליז בכשרונות מעשיים ובמרץ בלתי מוגבל. ומכל אלה העניק לנו, לחברה, בשפע. מי ידאג לקישוטי מסיבות, להכנת כל חג וכל מועד, אם לא הוא? התקרב יום הולדת לאחד הילדים, מי יעשה מתנות צעצועים אם לא הוא? ולפני פסח יהפוך חדרו בית מלאכה ממש. מטריצות ונירות, צבעים, ספרים וכלי ציור מתגובבים על גבי שולחן, ארון וכסאות וכתיבת ההגדה.
חבר היה לכל אחד מאתנו ומוכן היה לעזור לכל, מי שנזדקק לעזרתו. לא היה קמצן בשעות הפנאי שלו. עוד זכורים ימי שלהי הקיץ של בוא העולים ממאוריציוס. הגיעו אלינו באוטו משא ולאחר שירדו מהאוטו התפזרו איש איש עם קרוביו ומכריו. רק קבוצה קטנה של חברים צעירים נשארה אז זרה ועזובה על יד האוטו ומי יודע באיזו מדה השפיע רגע ראשון זה בארץ על דרכם בעתיד, כי הוא בא והיה להם למדריך ולמופת.
בשתי עיניים פקוחות עבר את דרכו בחיים. במלוא ההכרה הלך אתנו ובמלוא ההכרה היה בין הראשונים שהתגייסו בשעה מכרעת. מנוי וגמור היה אתו לקשור את גורלו לגורל הישוב והעם, ולאחר שהחליט כך לא נרתע בפני תלאות וסכנה.
חנה אבריאל
מתוך חוברת "עשרים שנה למותו", בהוצאת קיבוץ נאות מרדכי

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

לא היה בתוכנו חבר שישאף לטוב וליפה כמוהו. ידענו כי שאיפת שוא היא להעלות על הניר את דמות הבחור העליז, הער, הרענן, החבר הטוב והעוזר לכל הזקוק לעזרתו, בעל המרץ, האדיב, בעל האופק הרחב ובעל האינטרס העמוק שאנחנו הכרנו והוקרנו ושומרים בזכרוננו. לא היה דבר שלא מצא בו ענין, שלא יכול היה להעשיר אותו, ובאמצעותו את חיינו. ומעל הכל פעמה בו פעילות טבעית ושאיפה לבטא את חיינו. ודבר אחד הוא ידע טוב מכולנו. הוא ידע שלחיי האיש העובד, שהם קשים ואפורים, יש להוסיף את היופי, ולהגשה זאת הוא הקדיש את רוב כשרונו ומרצו....
מאיר למד
מתוך חוברת "עשרים שנה למותו", בהוצאת קיבוץ נאות מרדכי

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח