סגן לקסברגר חיים "דיקי" ז"ל

דמותו ניצבת עוד לפני בכל בהירותה. זוכר אני: ביום קיץ חם בנגב - ואנחנו בואדי ליד דורות באוהלים בין גפנים ועצי תאנה. הפלוגות שוכנות לאורך הואדי כמה מאות מטרים. פלוגתו של דיקי היתה הקיצונית ביותר. אוהל המטה היה בקצה האחר. היו ימים שלא ראינו זה את זה והיו ימים שנפגשנו תכופות, לפעמים במטה בדורות ולפעמים בישיבות. הוא היה אחד ממפקדי הפלוגות המוצלחים ביותר שבגדוד.
קשה היתה עמדתם של המפקדים כלפי ההכשרות. שני הגורמים של הצורך הצבאי וצורך ההכשרה היו מתנגדים ומתנגשים לעתים. אך דיקי ידע לפשר בין שני הצרכים האלה. הוא ידע לשלוט בסמכות מפקד וידע גם להיות חבר. אנשיו נתחברו אליו לאחר שנוכחו בכושר פיקודו מנסיון פעולות אחדות בקרבות. פלוגתו היתה אחת הפלוגות המאורגנות והמסודרות, דומה המסודרת ביותר. במטה הגדוד ובחטיבה היו דבריו נשמעים מתוך תשומת לב רבה. אישיותו היתה מקובלת בחבר המפקדים ולדבריו הטו אוזן. נסיונו הכפול, גם בפלמ"ח גם בבריגדה, עזר לו להתגבר על הקשיים בחיים החברתיים אשר נתגלו במשברים שפרצו בתקופה שאנשינו יצאו מן המחתרת והיו לגוף צבאי סדיר. תקופה זו היתה קשה לכמה וכמה מותיקי ההגנה שלא מצאו את הדרך הנכונה.
דרכו של דיקי היתה הדרך המכוונת ישר אל המטרה הן מבחינה צבאית הן מבחינה חברתית. בשיחותינו החבריות ידע לשמור גם על הדיסטנץ הנדרש למפקד. והרי אין זה דבר קל לאחד את שתי התכונות של חבר ומפקד באישיות אחת. אך סוד זה היה גלוי לו. הוא ידע לענוש את אנשיו על עבירות, לפעמים גם עונש קשה, אך עזרתו החברית היתה מובטחת תמיד...
חליפת המכתבים עם הבית היתה לקויה. ומשהגיעו אלינו מכתבים היינו מחליפים שיחות על הבית. מאנשי ישובנו לא נמצא בקרבתנו איש. רק אלדד חנה אז בניר עם ולעתים רחוקות היינו מגיעים אליו. הייתי אתו ותחת פיקודו בפעולות עם קבוצת הסיירים שלי. נמצאתי אתם במטהו בזמן הקרבות. ככל השאר הרגשתי גם אני הרגשת בטחון בזמן שהוא ניהל את הקרב. פקודותיו ניתנו בבהירות ובקיצור ותוקף. הוא דרש מילוי זריז וביצוע שלם. ניהלנו גם פעולות נסיגה, והרי ארגון נסיגה מתוך קרב הוא אחד הדברים הקשים. אף בתקופתו האחרונה של הגדוד הזכירו את שמו של דיקי משדיברו בענין ארגון נסיגה. ובעיקר היה כרוך הדבר בקשיים משום שבימים ההם חסרנו ציוד ונשק. הוא ידע לנצל במידה מכסימלית כל מה שעמד לרשותו בזמן הקרבות.
דמותו ניצבת לפני גם היום. אוהל, לבשרו של דיקי גופיה, לעיניו משקפי שמש. לאחר שנודע לנו על הפעולה בלילה רצה מפקד פלוגת המטה לצאת לפעולת היום. הוא לא נתן לפלוגתו לצאת בלעדיו. הוא קיבל לפעולה גם את מחלקת הסיירים והחליף אתי דברים על ארגונה. לי לא ניתן לצאת באותו היום לפעולה, כי הוטל עלי לסייר בסביבה אחרת. נפרדנו במלים מעטות על ביתנו, על הזקנים שגידלנו...
הוא יצא את האוהל אך דמותו נשארה. בדמדומי הבוקר נודע על האבידות ועל כשלון הפעולה. לא נודע על ריכוז כוחות האויב, תותחיו ומרגמותיו הכבדות. הוא נפצע במערכה זו, אך כבש את יסוריו והמשיך בפיקוד ובהסתערות, הסתערותו האחרונה. עצמת אש מוגברת של האויב סגרה עליו את הנסיגה. עמו 20 איש מן "הפורמים". שאר המחלקות חזרו עם הסיירים. בלילה שלמחרתו רציתי לצאת לחפש את גויתו. בקשתי נדחתה. אנשי פלוגתו חיפשו בלילה ולא מצאו.
בכל הגדוד היה מורגש חסרונו. אנשיו התאבלו עליו מעומק לבם. היה להם מורה דרך - ואיננו עוד! עלי הוטל לאסוף את שרידי עזבונו. בדמע אספתים. כה נתן האיש את כל עצמו למלחמתנו. אם אנשינו קוצרים היום בנגב - יש בזה בודאי מזכותו...

יהודה מרגלית

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

חלפה שנה מאז יצא דיקי לפעולתו, אשר לא חזר ממנה. זמן רב שעשעתנו התקוה כי נמצא הוא בשבי וכי עתיד הוא לחזור אלינו. אך לאחר זמן נתברר, כי התקוה הזאת נכזבה. דיקי נפצע בקרב חוליקאת. מפי חברים שהשתתפו אתו בפעולה ידוע לנו על היפצעו בשדה הקרב. הוא נשאר במקום ומחבריו ביקש, כי ימהרו להימלט כדי להציל את נפשם...
מסירות נפש זו אופינית לו לדיקי מאז היותו בתנועת הנוער בגרמניה עד הצטרפו אל הנוער העובד ועד היכנסו לשורות ההגנה. כזה היה מנעוריו: אמיץ לב, בן העם, ממעט לדבר ומרבה לבצע. הוא עבר את הדרך כולה. היה מן הראשונים מאז נוסד הפלמ"ח וחינך שורת מדריכים. פעולה מיוחדת הוטלה עליו בימי מלחמת העולם השניה כשנשלח על ידי החטיבה היהודית הלוחמת.
מקרבות בנכר חזר לביתו בימי הסכנות לארצנו. כשישובינו היו מוקפים אויבים נרתם דיקי לפעולת ההתגוננות.
זכורני - שנת תש"ח. יש להתחיל בקציר, אך בגוש קיימים חילוקי דיעות אם להתחיל או לחדול הואיל ושדותינם מוקפים אויבים. ההכרעה היא לקצור. דיקי אינו מסתפק במשלוח עובדים הוא עצמו יוצא והוא אחראי לחבריו.
הרבה לעשות בימי הקמת העמדות, בעודו צעיר הוטלו עליו תפקידים כבדים, אך הוא ידע לשמור על פשטותו ועל עממיותו גם בתפקידים המכובדים והכבדים, כי איש חברה היה מטבעו ומעורה בציבור חבריו בני גילו. תמיד היה נכון להיכנס לשיחה ולהסביר בסבלנות ובאורך רוח. דאגתו העיקרית היתה ההגנה ולגביה היו לו מחשבות ותכניות רבות.
ושוב זוכר אני בשעבדנו מספר חברים בעמדת הגבעה האדומה. הוא בא לראות את העבודה ואת התקדמותה, התייעץ, לא עשה על דעת עצמו, נטה לשמוע דברי חברים ולא היסס לתקן את תכניותיו כשנראתה לו צדקת דעה אחרת.
ומימי התגוננות גבעת ברנר לימי הפיקוד על פלוגת פלמ"ח. בביקורו האחרון נכחתי בשעה ששאלהו אחד החברים לחדשות בנגב. דיקי היה שרוי אז במצב של דיכאון. הוא קבל חדש: מצבנו אינו טוב. לו ידעו אויבינו מה כוחנו - ואבדנו... לפעמים אתה סבור, כי ויתרנו על הנגב ונפקירנו. היו אלה הימים שלפני הפעולה בנגב, בחודש תמוז אשתקד.
לשוא חששת, דיקי היקר! הנגב לא הופקד, הנגב שוחרר. ידאב הלב, כי אתה וחבריך, אתם אשר חישלתם את רוח הגנתנו נפלתם לפני שחרור הנגב, שלא זכיתם לראות בשחרורו עם אלפי המגינים האחרים אשר ציפו לכך. אך עמידתכם וגבורתכם העילאית היא שיצקה כוח לישוב, למדינה הצעירה בעמדה במערכה. כאחת מאבני היסוד למדינתנו נראה כל לוחם אשר נפל במלחמת חירותנו. זכרך, דיקי, לא יסוף מאתנו!

אריה פיק

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח

את דיקי הכרתי עוד בהיותו נער המתחנך בבן שמן והמבלה את ימי חופשתו על יד אחיו הגדול בגבעת ברנר. אך ימים מועטים אלה הספיקו לי מתוך פגישה אתו בעבודות שונות לעמוד על טיבו ולהעריכות. היה זה צעיר בעל רצון חזק היודע לעמוד על דעתו וללחום בעקשנות רבה על כל דבר שראה בו צורך. תמיד היה מלא יזמה ומחשבותיו סובבות על שיכלולים והטבת תנאים גם בעבודה גם בחיים הביתיים. בכל עת היה מוכן לסייע לחבר בכל אשר פנה אליו. בעודו נער היה איש עבודה המוכן ומזומן לעבוד בכל עבודה שתוטל עליו. ישר היה וקפדן בדברים שנגעו לטובת הכלל. הוא ידע למצוא את הדרך הנכונה להעיר לחבר הגדול ממנו בשנים את אשר עליו להעיר, כי שנא כל רישול, חוסר דיוק בהתחמקות.
דיקי לא סירב לקבל על עצמו תפקידים קשים ומילאם בחריצות ובמרץ. על אף גילו הצעיר ידע לשמור על האוטוריטטה אשר נמסרה לו בשקט ובבטחה. ברוח איתנה ניהל את הענינים בימים החמורים והקריטיים ביותר. גם בימים אלה מצא לו שהות להיפגש עם חבריו בעבודה ולהעיר להם את דבריו בעדינות אך בתוקף. אך הוא היה נכון תמיד לשיחה ולבירור וידע לקבל את דעת חברו ולסגלה לו אם היא נראתה לו מועילה לכלל. טוב ונעים היה לעבוד במחיצתו.
גם בחייו הביתיים היה בעל המצאות וניצל יפה את אפשרויותינו להקים לעצמו ולמשפחתו פינה נאה ושקטה. את זמנו הפנוי השקיע בשיכלול פינתו. בכל ביקור בקינו מצאתי משהו חדש. הוא עצמו שמח בהמצאותיו והיה גאה עליהן.
בעודו נער כשהיה עובד בעגלונות בימי חופשתו הצטיין ברצונו החזק, בעקשנותו וביכולתו לעמוד על דעתו. זוג פרדות סוררות, אשר לא היה כדאי להשקיע בהן ימי עבודה של עגלון - הוא קיבלם תחת חסותו. תוך זמן קצר עלה בידו להכניסם לעול עבודה. חיבב בעלי חיים ובמשך שנים עד התמנותו לחצרן עבד בבהמות. מתוך מסירות לעבודתו החל לבנות ללא אישור וללא תכנית אורווה ומחסן כלים.
בשובו מן הפלמ"ח ומן הצבא שוב נפגשנו בעבודה בהזדמנויות שונות. הוא חשב להכשיר את עצמו לנהגות, אך התחילה מלחמת השחרור ועליו הוטל תפקיד מפקד המקום. ובינתיים תכפו דרישות המוסדות לגייסו לשירות פעיל. עליו ועל יחידתו עברו קרבות קשים בסביבתנו. מפעולתו האחרונה בסביבת חולקאת לא חזר.
אבד לנו חבר צנוע וישר, עובד נאמן ומפקד מוכשר. מי שבא עמו במגע לא ישכחנו!

אילן אורן

מידע נוסף נמצא בתא הנופל בחדר ההנצחה שבבית הפלמ"ח