זה מה שהיה

תיאור הספר

"מלא פצועים, ערבים עליי, אני מפוֹצץ”, הודיע יורם טרבס לקשרית שלי. אחר כך אסף את הפצועים, ופוצץ. השיירה נסוגה לחולדה. הופיע קצין בריטי וליד המשוריין המפוצץ, כשהגוויות שלנו סביב וערבים מתבוננים בנו, התפתחה שיחה באנגלית. “אתה לא רואה שהעסק אבוד?” אמר לי. “המצב קשה אבל לא אבוד”, עניתי לו. “אתם עוד תקראו לנו לשוב”, אמר והסתלק. בלילה אספנו את 22 החללים, ולמחרת קברנו אותם בבית הקברות של חולדה והמשכנו. בספרו האוטוביוגרפי חושף עמוס חורב את היומיום של לוחמי ומפקדי הפלמ”ח, את הכישלונות, את ההצלחות, ובעיקר את המוטיבציה להילחם עד כלות גם כשהתוצאות לא היו מובטחות וכשהסיכויים היו נמוכים. ממלחמת העצמאות נמשך סיפור חייו של עמוס אל צה”ל בשנותיו הראשונות, כאשר כקצין חימוש ראשי, כמעט יש מאין, הוא מוביל את בניית עוצמתם של כוחות היבשה. ממגרשי גרוטאות וממחסני עודפים ממלחמת העולם השנייה נרכשים טנקים, תותחים, זחל”מים, ועוד אמצעי לחימה, ובתי מלאכה הופכים למפעלים משוכללים המפתחים, משדרגים ומייצרים אותם עבור צה”ל. בשלוש המלחמות, ממלחמת סיני, ששת הימים ועד מלחמת יום כיפור, זה היה בסיס הכוח היבשתי של מדינת ישראל. בכנות רבה, ובלי לעשות הנחות לאחרים ולעצמו, מספר עמוס את מה שלא נרשם תמיד בפרוטוקולים של קבלת החלטות, בעיקר כאשר הענייני והמקצועי נשזרו בתוך רשת לא מדוברת של יחסים בין מפקדים בכירים. שנה לפני מלחמת יום הכיפורים, והוא ראש אג”א, הוחלף עמוס ונאלץ לעמוד מן הצד לראות את התוצאות הקשות של שחיקת אמצעי הלחימה והזנחת המערכות שעליהן עמל כדי להכשירן למלחמה, ואת ההחלטות השגויות שהתקבלו באותה עת. לאחר שחרורו מצה”ל עמוס פונה לאתגרים אזרחיים-לאומיים, ובהם נשיא הטכניון ויו”ר רפא”ל. בתוך המלחמות והשליחות הלאומית לא נעלם איש המשפחה, ועוד רובד מעולמו הפנימי נחשף בסַפּרו על שושנה, רעייתו ואהבת חייו. כך, בפשטות וביושר, מסופרים חייו של איש המקפלים בתוכם את סיפורה של ישראל בדור פורץ הדרך עבור כולנו, החיים כאן.