שיירת חולדה

עקב המצב החמור בירושלים, הוחלט להעלות משאיות אספקה נוספות לעיר למרות כשלונות של כמה שיירות קודמות. ב-31/3/48, בשעות הבוקר, יצאה שיירה גדולה של 26 משאיות, 4 אוטובוסים ו-7 משוריינים, מחולדה לכיוון ירושלים, ועליה חיילי הגדוד הרביעי. כמה משוריינים ופלוגה של סטוצקי מהגדוד החמישי צורפו לשיירה כדי לאבטח את הקטע שבין חולדה לוואדי סראר. על השיירה ועל כוח האבטחה פיקד עמוס חורב, ואל משוריין הפיקוד שלו הצטרפו גם מפקד הגדוד הרביעי ומפקדו החדש של הגדוד החמישי, שאול יפה.
הבוקר היה גשום והדרך בוצית. השיירה נתקעה כבר בקרבת היישוב ונתגלתה לאויב. היא הותקפה קשות ליד חולדה הערבית על ידי מאות ערבים מ"צבא ההצלה הערבי", ומהלגיון הערבי שבאו מרמלה עם משוריינים. בין התוקפים היו גם אנשי חסן-סלמה שחנו בחולדה הערבית ומתנדבים עיראקים ממחנה ואדי-סראר. לאחר שש שעות של לחימה וניסיון לחלץ את המכוניות מתוך הבוץ, ולאחר שגם טרקטור שהופעל תחת אש על ידי שאול יפה (שנפצע בפעולה) לא הצליח בכך, ניתנה הוראה לסגת חזרה לחולדה. עיקר המאמץ היה בחילוץ מכוניות ששקעו בבוץ ובהוצאה מאולתרת של לוחמים רגליים, להגן עליהן ולהשיב אש לתוקפים.
שניים ממשורייני הגדוד שהגנו על המכוניות ועסקו בחילוץ תחת אש, נפגעו ושקעו בבוץ גם הם, מבלי שיכלו לפרוץ את טבעת המתקיפים המתהדקת סביבם. כשהתרבו הפצועים במשוריינים, והסיוע מכוחותינו הקרובים בושש להגיע, החליט מפקדו של אחד המשוריינים, יורם טרבס, לפוצץ אותו על יושביו. לפי דברי חברים שהיו באזור, אמר יורם טרבס הפצוע, בקשר: "שלום לכם חברים, הערבים הקיפו אותנו, אני פצוע ומפוצץ את עצמי עם המשוריין." וכן: "אנחנו לא נלך בשבי, אנחנו נתאבד".
שיירה זו, שלימים נקראה "שיירת חולדה", גבתה מחיר כבד של הרוגים ופצועים. בשיירה נפלו 22 לוחמים, 18 נהרגו במקום ואחד נפצע אנושות ונפטר מפצעיו כמה ימים לאחר מכן. היא הייתה השיירה הראשונה שלא הגיעה לירושלים. מה שגרם לכישלון היה, כנראה, צירוף של כמה דברים: יציאה לדרך בשעות היום, הכנות לקויות, פיקוד לא אחיד ובחלקו לא מנוסה בהגנה על שיירות, בוץ כבד בדרך העפר, ומאמץ מוגזם שלא לוותר על המכוניות שנתקעו ובכך לסבול אבדות כבדות.
הדרך לירושלים נשארה חסומה. אך חל שינוי בתפיסת הפיקוד העליון: לא עוד ליווי צמוד בלבד של השיירות, אלא פריצת דרך ותפיסת משלטים בצידי הדרכים.