מצב יישובי הנגב בסוף 1947
ההתיישבות בנגב כללה 6 קיבוצים חקלאיים שעלו על הקרקע בין- 1941 ו-1944 ו-19 נקודות ישוב זעירות ובהן 15 צעירים וצעירות שעלו על הקרקע, למעט 3 מצפים, ב-1946 ו-1947 ועסקו בבדיקת האפשרויות החקלאיות ובשמירת הקרקעות.
הקמת יישובי הנגב הייתה פועל יוצא של אסטרטגיה יישובית שהנהיגו מוסדות היישוב המאורגן: היאחזות באדמות הקק"ל, לחיזוק הדרישה להכללת הנגב בגבולות המדינה היהודית העתידה.
יישוב הנגב נעשה ב-3 שלבים:
1. בשנים 1941-1944 הוקמו באזור שער הנגב הגשום 6 יישובים: גברעם, ניר עם, יד מרדכי, בארות יצחק, דורות, רוחמה; בשנת 1943 הוקמו באזור הצחיח 3 מצפים - בית אשל, רביבים וגבולות – שנועדו לבצע מחקר וניסיונות לפיתוח חקלאות בתנאי הנגב השחון.
2. במוצאי יום הכיפורים תש"ו (אוק' 1946) במסגרת עליית 11 הנקודות עלו על הקרקע בנגב הצפוני 9 נקודות ישוב:נירים, אורים, חצרים, שובל, משמר הנגב, בארי, כפר דרום, תקומה ונבטים.
3. ב-1947 עובתה ההתיישבות בנגב הצפוני ב-7 נקודות ישוב נוספות: מבטחים, צאלים, רמת הנגב, חלוצה, עלומים, גבים וסעד.
עם הקמת היישובים בשנת 1946 הונחו 2 קווי מים, שהיו אמורים לספק את צורכי המתיישבים: קו אחד – ליישובי הנגב המערבי, וקו אחר- ליישובי הנגב המזרחי. המים נשאבו מבארות באזור ניר עם.
בכל אחד מן היישובים (3 המצפים ו-16 הנקודות) היו כ-15 נערים ונערות. כל יישוב הוקף בגדר של 100 מטר על 100 מטר. היו לו 2 עמדות שמירה, שנבנו משקי חול, ובית ביטחון מבטון. ב-6 קיבוצים שהתיישבו בשער הנגב בשנים 1944-1941, הייתה אוכלוסיה מבוגרת יותר. בכל קיבוץ היו כ-200 איש, מבוגרים וילדים. היה להם משק חי וגידולי שדה. הגדרות שהקיפו את הקיבוצים האלה הקיפו שטח של כ-500 מטר על 500 מטר.
בכל יישוב הייתה תחנת נוטרים, במסגרת משטרת היישובים העבריים, והשלטון הבריטי סיפק לה 7 רובים אנגליים ו-7 רובים איטלקיים; לתחנת הנוטרים בניר עם ניתן גם טנדר עם מקלע לואיס, לצורכי פיטרול לאורך קווי המים. נוסף לנשק החוקי, היו ביישובים "סליקים" של נשק, שסיפק להם ארגון "ההגנה". בסליק היו 10-12 רובים, 2 תתי-מקלע מסוג סטן, מקלע אחד או שניים ומרגמה "2. לרוב האוכלוסייה הבוגרת בקיבוצי שער הנגב לא היה נשק אישי.
היישובים בשער הנגב, המצפים והנקודות ברחבי הנגב, כולם היו מבודדים. התחבורה לנגב עברה ב-2 כבישי אורך, והכבישים האלה עברו בתוך כפרים ערביים ובשולי ערים ערביות. בנגב עצמו, הייתה התעבורה בכביש הרוחב עזה-באר שבע, בכביש הרעב (כביש אבנים שלא כוסה בזפת) ובכמה דרכי עפר.
המצב הנ"ל חייב להגן על נקודות וקיבוצים מבודדים, לשלוט במרחב שבין היישובים, לאבטח את קווי המים ואת התחבורה שהייתה חיונית לאספקת מזון וחומרי ביצור אל הנגב ובתוכו. לכל הצרכים אלה לא היה מענה, כי בניגוד לנפות אחרות של ה"הגנה", לנפת הנגב לא היו גדודי חי"ש וחי"מ. לפיכך, כבר באוגוסט 1947, הטיל מטכ"ל ה"הגנה" על מטה הפלמ"ח לקבל עליו את האחריות הביטחונית לנגב.
יישוב הנגב נעשה ב-3 שלבים:
1. בשנים 1941-1944 הוקמו באזור שער הנגב הגשום 6 יישובים: גברעם, ניר עם, יד מרדכי, בארות יצחק, דורות, רוחמה; בשנת 1943 הוקמו באזור הצחיח 3 מצפים - בית אשל, רביבים וגבולות – שנועדו לבצע מחקר וניסיונות לפיתוח חקלאות בתנאי הנגב השחון.
2. במוצאי יום הכיפורים תש"ו (אוק' 1946) במסגרת עליית 11 הנקודות עלו על הקרקע בנגב הצפוני 9 נקודות ישוב:נירים, אורים, חצרים, שובל, משמר הנגב, בארי, כפר דרום, תקומה ונבטים.
3. ב-1947 עובתה ההתיישבות בנגב הצפוני ב-7 נקודות ישוב נוספות: מבטחים, צאלים, רמת הנגב, חלוצה, עלומים, גבים וסעד.
עם הקמת היישובים בשנת 1946 הונחו 2 קווי מים, שהיו אמורים לספק את צורכי המתיישבים: קו אחד – ליישובי הנגב המערבי, וקו אחר- ליישובי הנגב המזרחי. המים נשאבו מבארות באזור ניר עם.
בכל אחד מן היישובים (3 המצפים ו-16 הנקודות) היו כ-15 נערים ונערות. כל יישוב הוקף בגדר של 100 מטר על 100 מטר. היו לו 2 עמדות שמירה, שנבנו משקי חול, ובית ביטחון מבטון. ב-6 קיבוצים שהתיישבו בשער הנגב בשנים 1944-1941, הייתה אוכלוסיה מבוגרת יותר. בכל קיבוץ היו כ-200 איש, מבוגרים וילדים. היה להם משק חי וגידולי שדה. הגדרות שהקיפו את הקיבוצים האלה הקיפו שטח של כ-500 מטר על 500 מטר.
בכל יישוב הייתה תחנת נוטרים, במסגרת משטרת היישובים העבריים, והשלטון הבריטי סיפק לה 7 רובים אנגליים ו-7 רובים איטלקיים; לתחנת הנוטרים בניר עם ניתן גם טנדר עם מקלע לואיס, לצורכי פיטרול לאורך קווי המים. נוסף לנשק החוקי, היו ביישובים "סליקים" של נשק, שסיפק להם ארגון "ההגנה". בסליק היו 10-12 רובים, 2 תתי-מקלע מסוג סטן, מקלע אחד או שניים ומרגמה "2. לרוב האוכלוסייה הבוגרת בקיבוצי שער הנגב לא היה נשק אישי.
היישובים בשער הנגב, המצפים והנקודות ברחבי הנגב, כולם היו מבודדים. התחבורה לנגב עברה ב-2 כבישי אורך, והכבישים האלה עברו בתוך כפרים ערביים ובשולי ערים ערביות. בנגב עצמו, הייתה התעבורה בכביש הרוחב עזה-באר שבע, בכביש הרעב (כביש אבנים שלא כוסה בזפת) ובכמה דרכי עפר.
המצב הנ"ל חייב להגן על נקודות וקיבוצים מבודדים, לשלוט במרחב שבין היישובים, לאבטח את קווי המים ואת התחבורה שהייתה חיונית לאספקת מזון וחומרי ביצור אל הנגב ובתוכו. לכל הצרכים אלה לא היה מענה, כי בניגוד לנפות אחרות של ה"הגנה", לנפת הנגב לא היו גדודי חי"ש וחי"מ. לפיכך, כבר באוגוסט 1947, הטיל מטכ"ל ה"הגנה" על מטה הפלמ"ח לקבל עליו את האחריות הביטחונית לנגב.