הפלמ"ח והנגב

דלילות האוכלוסייה בנגב ופיזורה במרחב גדול, העדר כוחות של ה"הגנה" לפעולה במרחב שבין נקודות הישוב הזעירות, והתלות המוחלטת לקיום היומיומי באספקה ובמים מהצפון, הביאו להטלת האחריות לבטחון ישובי הנגב על הפלמ"ח.
הפלמ"ח נחלץ הוריד כוח קטן ובהדרגה תיגבר אותו מפלוגה לחטיבה.
בסוף שנת 1947, ועוד לפני ההצבעה באו"ם על חלוקת ארץ ישראל, היה מצבו של ארגון ה"הגנה" בנפת הנגב שונה מהמצב בנפות האחרות: מלבד 6 ישובים קיבוצים רגילים בעלי אוכלוסיה גדולה ומגוונת ומשק חקלאי, היו אז בנפת הנגב 19 נקודות יישוב זעירות ומבודדות, בכל נקודה היו כ-15 צעירים וצעירות שכלכלתם הייתה מותנית באספקה מ"הצפון"; האספקה לנקודות הייתה מותנית בתחבורה ממרכז הארץ, וזו עברה בתוך ערים וכפרים ערביים והייתה מועדת לפגיעה; גם כשניסו לעקוף את הכפרים הערביים ונסעו בדרכי עפר, עדיין עברו סמוך למאהלי בדואים וגם כאן היו מועדים לפגיעה. אספקת המים למרבית היישובים הגיעה בצינור לאורך עשרות ק"מ, והצינור סבל מחבלות.
זאת ועוד, בשונה מנפות אחרות של ארגון ה"הגנה", בנגב לא היו גדודי חיל משמר (חי"מ), שיוכלו לתגבר את היישובים במצבי חירום, ולא היו גדודי חיל שדה (חי"ש) שיוכלו לפעול במרחב הנפה במצבי חירום. לכן, היה חיוני לשלוט במרחב הנגב בדרך אחרת. ואכן, כבר בספטמבר 1947, הטיל מטכ"ל "ההגנה" על מטה הפלמ"ח, לשאת באחריות הביטחונית לנגב.
מטה הפלמ"ח נרתם מיד למשימה: באוקטובר - ירדה פלוגה אחת; בדצמבר כבר היה בנגב גדוד; בינואר נבנה מטה החטיבה בפיקודו של נחום שריג, המרחב חולק ל-2 גזרות, והכוח חולק ל-2 גדודים: הגדוד השני בפיקוד משה נצר והגדוד השמיני בפיקוד חיים בר לב. הגדודים היו קטנים, המרחב היה גדול והמשימות מתישות. עיקר המשימות היו: שמירה על קווי המים; ליווי שיירות מן "הצפון" אל הנגב; ליווי שיירות בתוככי הנגב, לחלוקת האספקה וחומרי ביצורים ליישובים במרחב. מדי פעם ננקטו גם פעולות התקפיות שונות, שהיו קשורות למשימות ההגנה על דרכי התחבורה ועל קווי המים.
תנועת אנשים וחומרים בין הנגב והצפון לא התאפשרה אלא באמצעות שיירות. התלות של היישובים בלוגיסטיקה שארגן הפלמ"ח, וכן התלות הלוגיסטית של יחידות הפלמ"ח בנקודות הישוב בהן התמקמו, ובעיקר התחושה של סכנה קיומית, יצרו דרגה גבוהה של אינטגרציה בין היישובים ובין חטיבת הנגב, עד כדי היותם לכוח לוחם מאוחד.
ב'צפון' הוקמה ועדת הנגב, שגייסה מקורות לתקצוב ורכישה של צרכי הקיום השוטפים ופיתוח יכולת הלחימה של הקבוצים, הנקודות ויחידות הפלמ"ח. עם פלישת חיל המשלוח המצרי ב-15 במאי 1948, המצב החמיר. יישובים הותקפו, יישובים בשער הנגב, מטה חטיבת הנגב והמסלול שהוכן לטייסת הנגב הופגזו. המטה והטייסת נאלצו לדלג מזרחה, ומן היישובים החל פינוי של נשים וילדים.
בתוך שבוע עד 10 ימים מהפלישה הגיע לחטיבה תגבור. מטה הפלמ"ח הקים בחופזה את הגדוד השביעי ושלח אותו לנגב. המטכ"ל הוריד יחידת פשיטה, שהורכבה מ-2 פלוגות של ג'יפים. מיד הוחל בסדרה של מבצעים התקפיים בגזרה של חטיבת גבעתי (על הצבא המצרי המתקדם), ובגזרה של חטיבת הנגב. המבצעים אמנם כשלו במישור הטקטי, אך במישור האסטרטגי עצרו הפעולות האלה את המסע של חיל המשלוח המצרי בדרך צפונה, למרכז הארץ.
ב-10 ליוני 1948 נכנסה לתוקף הפסקת אש. יום לפני סיומה תפס הצבא המצרי טריז לאורך כביש מג'דל - בית ג'וברין ויצר רצועת ניתוק בין כוחות חטיבת גבעתי וכוחות חטיבת הנגב. על הנגב הוטל מצור. אמנם, סיירי חטיבת הנגב הצליחו להעביר בהסתננות רגלית שיירות של חיילים ותושבי הנגב, אך סדרת מבצעים – "אנפאר", "מוות לפולש" ו"ג.י.ס 1", לכיבוש מסדרון ברצועת הניתוק נכשלו. גם נסיונות במבצע "ג.י.ס 2" ו"לדרך" לפרוץ את המצור ולהחדיר שיירות אספקה לא צלחו. בסופו של דבר התגברו על המחסור שיצר המצור באמצעות מבצע "אבק" – בו הנחית חיל האוויר אלפי טונות אספקה במאות נחיתות במסלול חרום שהוקם ליד רוחמה.
בסוף אוגוסט 1948, לאחר 10 חודשי לחימה, הוחלפה חטיבת הנגב ובמקומה ירדה לנגב חטיבת יפתח. חטיבת יפתח ביססה את אחזקת השטחים החיוניים להגנת מסלול הנחיתה. באותו זמן, התארגנה חטיבת הנגב בבאר יעקב, אפשרה מנוחה ללוחמיה, אבל גם התאמנה וקלטה תגבורות של ניצולי שואה שהגיעו ממחנות המעצר בקפריסין.
בתחילת ספטמבר 1948, הוקמה מפקדת חזית הדרום. החל מאוקטובר 1948 ועד מרץ 1949, בסדרה של כמה מבצעים גדולים, מוגר חיל המשלוח המצרי ונהדף הלגיון הערבי ונכבש כל הנגב, עד מפרץ ים סוף. במבצעים אלה, בצד חטיבות צה"ל אחרות, לקחו חטיבות הפלמ"ח חלק דומיננטי. במבצע "יואב" השתתפו חטיבות הפלמ"ח – הנגב ויפתח; במבצע "לוט" - חטיבת הנגב; במבצע "חורב" - חטיבות פלמ"ח - הראל והנגב; ובמבצע האחרון של מלחמת תש"ח, במבצע עובדה - חטיבת הנגב.