יחידות ומבנה ארגוני

המפקדה הארצית של ה'הגנה' החליטה ב-15 במאי 1941, על הקמת "פלוגות המחץ" - הפלמ"ח. הפלמ"ח היה הכוח המגוייס הארצי של ארגון ה'הגנה', ונדרש מערך גיוס שלם על מנת לגייס כוח אדם מתאים לפיקוד ולהדרכה, ולאייש תשע פלוגות, כ- 120 לוחמים בכל פלוגה. עד מהרה התברר כי אין די משאבים להקים תשע פלוגות, ולכן הוקמו בשלב הראשון רק שש פלוגות.
הפלוגות (שכונו באותיות א' - ו'), אליהן גויסו חברי "הגנה" בעיקר מההתיישבות העובדת (קיבוצים ומושבים), רובם מבין ותיקי הפו"ש, "פלגות הלילה" וכו'. יצחק שדה, שהקים בעבר את "הנודדת" ופקד על הפו"ש, נתמנה על-ידי המפקדה הארצית לקצין המטה המופקד על אימון הפלוגות, למעשה הוא היה מפקד הפלמ"ח בפועל. בשלהי קיץ 1944 התגבשה במטה הפלמ"ח ההכרה כי הגיעה השעה לארגן את היחידות במסגרות גדודיות, במקום המסגרות הפלוגתיות שהיו נהוגות מאז הקמתו. ביסוד הכוונה לעבור למבנה גדודי עמדו שיקולי יעילות, שליטה ואירגון.
ההחלטה יושמה, בהדרגה, במחצית הראשונה של שנת 1945; הוקמו ארבעה גדודים, שכללו שתיים-שלוש פלוגות ומטה גדוד קטן. הקמת הגדודים איפשרה את קידומם של מפקדים צעירים, שרכשו את כל השכלתם הצבאית בפלמ"ח, לתפקיד מפקדי פלוגות, במקומם של מפקדי הפלוגות הוותיקים שקודמו לתפקיד מפקדי גדודים (מג"דים).
המבנה האירגוני של ארבעה גדודים התקיים בפלמ"ח עד לראשית מלחמת העצמאות. במהלכה של המלחמה נוספו גדודים חדשים לפלמ"ח, ובהמשכה הפכה היחידה לחיל בן שלוש חטיבות, חטיבת הראל, חטיבת הנגב וחטיבת יפתח הכוללות גדודים אחדים. הפלמ"ח גם הקים יחידות מיוחדות שהיו תחת פקוד הגדוד הרביעי הוא גדוד המטה. הוא כלל את פלוגה ז' – סיירים; פלוגה י'– ימאים (פלי"ם); מחלקת הטייס, מחלקת ה"מסתערבים", המחלקה הבלקנית, הסורית והגרמנית.