ראשית הפלמ"ח

מאז יסודה של ה"הגנה" ב- 1920, חתרו הפעילים שבין מיסדיה ומפקדיה להקים כוח ארצי מגויס עצמאי, שיבטיח את ההתיישבות הציונית בארץ. בגלל תנאי קיומה של ה"הגנה", כאירגון מחתרתי, לא מומשה המגמה עד להחלטת המפקדה הארצית של אירגון ה"הגנה" בישיבתה ב-15.5.41 על הקמת כוח ארצי מגויס שיקרא פלוגות המחץ.
פקודת ההקמה של הפלמ"ח (פקודת חירום מס' 2), היתה אחת מסדרת החלטות של "המפקדה הארצית", על שינוי אירגוני כולל ב"הגנה", שהתקבלה בהעדר נציגי "הגוש האזרחי". הפקודה קבעה כי תוקם עתודה קרבית ארצית ומרחבית (להבדיל מכוח מליציוני) שתעמוד תחת פיקוד ארצי (להבדיל מהכפיפות האזורית-מרחבית).
חטיבת הפלמ"ח ייחסה את ראשית מורשת הקרב שלה לשני מבצעים צבאיים שארעו בסמוך להקמתה: מבצע כ"ג יורדי הסירה (23 מחברי "ההגנה" וקצין בריטי יצאו למשימת חבלה בלבנון ב- 18.5.41 וגורלם לא נודע). ופעולות סיור וחבלה במסגרת פלישת הצבא האוסטרלי ללבנון וסוריה ב- 7.6.41 בהן השתתפו חוליות ממגויסי הפלמ"ח הראשונים, לימים פלוגות א' וב'. ראשית דרכו של הפלמ"ח היתה אחד הביטויים לשיתוף הפעולה שנוצר בין בריטניה לבין "היישוב המאורגן" בארץ, במלחמת העולם השנייה. קדמה לו מסורת של שיתוף פעולה ציוני בריטי עוד בטרם שלטה בריטניה בארץ (כשהציעה את אוגנדה כפתרון פוליטי טריטוריאלי לתנועה הציונית ב- 1904, וערב כיבוש הארץ, כשפרסמה את "הצהרת בלפור" ב- 1917). גם שיתוף פעולה צבאי התקיים בעבר: בהתגייסות ל"גדודים העבריים" בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה (1919-1915), ובגיוס הנוטרים למשטרת המנדט והקמת "פלגות הלילה" ב"מרד הערבי הגדול" (1939-1936), כשלבריטים ול"הגנה" היה אינטרס משותף לחסל את התוקפנות הערבית.
ביטויו העיקרי של שיתוף האינטרסים היה הגיוס ליחידות השונות בצבא הבריטי ובסוף המלחמה לבריגדה היהודית - החי"ל. בצד הגיוס התקיים שיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית לבין גורמי צבא בריטיים, בעיקר מודיעיניים. שיתוף פעולה זה כונה "השיתוף". במסגרתו החלה פעילות מודעינית של אנשי ה"הגנה" בסוריה ולבנון, כנגד ממשלת וישי גרורת גרמניה, שהתגבשה ל"תכנית הסורית" (.S.S ). מאוחר יותר נוצר שיתוף צבאי לשם הכנת התנגדות לצבא ה"ציר" הגרמני-איטלקי אם יכבוש את ארץ-ישראל. זאת במסגרת "התכנית הארץ-ישראלית" (.S.P ) ואחר-כך "תכנית ארץ-ישראל לאחר הכיבוש" (S.O.P.P) .