ממני אישית לא יצא גנרל

תיאור הספר

ממני אישית לא יצא גנרל: הכשרת הפיקוד הקרבי בצה"ל 1956-1949. בתחום חקר בניין הכוח של צבאות יש מקום חשוב לבחינת הדרכים להכשרת שדרת הפיקוד של צבא נתון. לעיתים קרובות ניתן להסיק מתהליך זה את דרך המלחמה שאליה יפנה צבא מסוים בתחומי הדוקטרינה וההצטיידות. במילים אחרות ישנה התאמה מלאה בין תהליך הכשרת החייל או הקצין לבין תפיסות ההפעלה של הצבא בהכנותיו לקראת מלחמה או הפעלתו באירועים קרביים מצומצמים יותר. ספרו של ד"ר שגיא טורגן, מדריך אקדמי במכללה לפיקוד ומטה, עוסק בהכשרת הפיקוד בצה"ל בשנים לאחר מלחמת העצמאות ועד מלחמת סיני, ובכך הוא ממלא פער הנמצא בחקר ההיסטוריה המוקדמת של צה"ל. אך בספר זה יש יותר מכך. הספר מספק לקורא גם סקירה תיאורטית חשובה על הניסיונות במחקר להגדיר מהו פיקוד ומיהו מפקד טוב. זוהי סקירה חשובה, וייתכן כי כדאי היה להופכה לפרק העומד בפני עצמו. זאת בגלל חשיבות המסד התיאורטי הקריטי המספק מסד לדיון ההיסטורי בהמשך הספר. במחקרו מציג טורגן טענה מרכזית והיא: תהליך הכשרת שדרת הפיקוד ודמות המפקד בצה"ל הושפעו משני תהליכים אשר השתלבו האחד בשני. הראשון היה כוח האדם שעמד לרשות צה"ל בשנים הראשונות לאחר קום המדינה, והתהליך השני היה תהליך ההכשרה. התהליך השני הושפע משתי קבוצות או מודלים צבאיים: מסורת הפלמ"ח ומורשת הצבא הבריטי. מלחמת העצמאות הייתה נקודת מפגש בין שתי שיטות אלה, ובמהלכה ניתן לזהות המאבק על הדמות העתידית של צה"ל. הפרק הראשון של הספר הוא סקירה היסטורית על התפתחות כוח המגן היהודי והישראלי בעשרות השנים שקדמו לקום המדינה, ועד ההשפעה של משה דיין על עיצוב הדמות של צה"ל. יחד עם זאת, אין זו סקירה היסטורית על התפתחות כוח המגן העברי אלא זיכוך הסוגיות החשובות לעניינו של המחקר. טורגן מוביל את הקורא בשבילי היסטוריית בניין הכוח העברי, ו"האתרים" שבהם הוא עוצר מלמדים את הקורא פרק חשוב אודות הגורמים שעיצבו והשפיעו על תפיסות הכשרות הפיקוד של צה"ל בשנים לאחר מלחמת העצמאות. לדוגמה, תפיסת הפיקוד בארגון ההגנה והפלמ"ח, השפעת בוגרי הצבא הבריטי והמתח בין תפיסות הצבא המקצועי ובין צבא העם ולבסוף ההשפעה של דיין ורוח הצנחנים. הפרק השני עוסק בהרכב החברתי של צה"ל בתקופה הנידונה. כור ההיתוך שהיווה צה"ל בשנותיו הראשונות, יצר אתגרים פיקודיים ומבצעיים לקברניטי צה"ל ומערכת הביטחון. שוב מוביל המחבר את הקורא דרך אותן סוגיות החשובות לעניינו של הספר, אך הוא לא שוכח להצביע כיצד הבעיות שנבעו מהטרוגניות חברתית מסובכת זו של יחידות צה"ל, היו בעלות השפעה רבה על כושרו המבצעי. התכתבות זו בפרק השני, בין סוציולוגיה צבאית וכושר מבצעי, מחזקת מאוד את הבנת בעיות הפיקוד והמנהיגות ואת הצורך בהכשרת מפקדים) בכל שדרות הפיקוד (לצרכים ולמציאות שעמדו מול צה"ל בשנותיו הראשונות. שלושת הפרקים הבאים של הספר עוסקים בפירוט רב בהכשרת שדרת הפיקוד, החל מקורסי מפקדי הכיתות ובה"ד 1 ועד קורסי הפיקוד הבכירים. כיוון ששיטת הניתוח של טורגן היא מהזוטר לבכיר, תמוהה העובדה כי הוא בחר לכתוב בפירוט על הפנימיות הצבאיות באותו פרק שבו ניתח את קורסי הפיקוד הבכירים. כך או כך, למיטב הבנתי זוהי הפעם הראשונה שבה נכתב מחקר אקדמי מעמיק על מוסד הפנימיות הצבאיות. בשלושת פרקים אלה חוזר המחבר ועוסק במתח שהיה קיים בין רוח הפלמ"ח לבין אתוס הצבא המקצועי הבריטי. סוגיה זו רלבנטית גם כיום, כאשר ניתן לזהות ויכוח מקצועי ודיון לגבי עתיד הכשרת הקצונה בצה"ל. ד"ר טל טובי, מתוך סקירה של הספר, מתוך אתר צה"ל.