הקמת הפלמ"ח

מאז יסודה של ה"הגנה" ב- 1920, חתרו הפעילים שבין מיסדיה ומפקדיה להקים כוח ארצי מגויס עצמאי, שיבטיח את ההתיישבות הציונית בארץ. בגלל תנאי קיומה של ה"הגנה", כאירגון מחתרתי, לא מומשה המגמה עד להחלטת המפקדה הארצית של אירגון ה"הגנה" בישיבתה ב-15.5.41 על הקמת כוח ארצי מגויס שיקרא פלוגות המחץ. קדמו להחלטה זו נסיונות חלוץ דוגמת "הנודדת", "פלוגות השדה" (פו"ש), "הפלוגות המיוחדות" (פו"ם), שביטאו את אותה המגמה. מסיבות שונות: כלכליות, ארגוניות ופוליטיות, היו יחידות אלה מצומצמות בהיקפן ופורקו לאחר זמן קצר.
רק במלחמת העולם השנייה נוצרו תנאים מתאימים, שאיפשרו מימוש מלא של המגמה. סכנת התקרבותן של חזיתות המלחמה לארץ-ישראל מצפון ומדרום הגבירו את החשש מפני פלישה אפשרית של צבאות ה"ציר", ו/או התקוממות ערבית אנטי בריטית ואנטי ציונית. סכנה זו החריפה את הצורך בכוח יהודי עצמאי שיגן על היהודים ויישוביהם. האינטרס המשותף לבריטים ולציונות להלחם בגרמניה הנאצית ובנות בריתה, יצר יחסי "שיתוף" עם הבריטים, שהעניקו לכוח היהודי את המסגרת האירגונית והמשאבים שנדרשו לקיומו.
פקודת ההקמה של הפלמ"ח (פקודת חירום מס' 2), היתה אחת מסדרת החלטות של "המפקדה הארצית", על שינוי אירגוני כולל ב"הגנה", שהתקבלה בהעדר נציגי "הגוש האזרחי". הפקודה קבעה כי תוקם עתודה קרבית ארצית ומרחבית (להבדיל מכוח מליציוני) שתעמוד תחת פיקוד ארצי (להבדיל מהכפיפות האזורית-מרחבית). הפקודה הורתה על הקמת תשע פלוגות מחץ, אך בפועל הוקמו באביב-קיץ 1941, שש פלוגות בלבד (שכונו באותיות א' - ו'), אליהן גויסו חברי "הגנה" בעיקר מההתיישבות העובדת (קיבוצים ומושבים), רובם מבין ותיקי הפו"ש, "פלגות הלילה" וכו'. יצחק שדה, שהקים בעבר את "הנודדת" ופקד על הפו"ש, נתמנה על-ידי המפקדה הארצית לקצין המטה המופקד על אימון הפלוגות, למעשה הוא היה מפקד הפלמ"ח בפועל.
חטיבת הפלמ"ח ייחסה את ראשית מורשת הקרב שלה לשני מבצעים צבאיים שארעו בסמוך להקמתה: מבצע כ"ג יורדי הסירה (23 מחברי "ההגנה" וקצין בריטי יצאו למשימת חבלה בלבנון ב- 18.5.41 וגורלם לא נודע). ופעולות סיור וחבלה במסגרת פלישת הצבא האוסטרלי ללבנון וסוריה ב- 7.6.41 בהן השתתפו חוליות ממגויסי הפלמ"ח הראשונים, לימים פלוגות א' וב'.