יוצאי פלמ"ח שנותרו בצה"ל לאחר 1949
מפקדים רבים מיוצאי הפלמ"ח הגיעו לעמדות הבכירות ביותר בצה"ל והטביעו את חותמם על הצבא.
בקיץ 1949 החל תהליך פרישה מצה"ל של מפקדים בכירים יוצאי הפלמ"ח. לפני הפרישה ובמהלכה אירעו מספר מקרים שהחישו אותה (פירוק חטיבות הפלמ"ח, הדחתו של יגאל אלון מפיקוד חזית הדרום, איסור ההשתתפות בכנס הפלמ"ח ועוד). עם זאת, נותרו בשירות סדיר מפקדים רבים מיוצאי הפלמ"ח אשר הגיעו לעמדות הבכירות ביותר בצה"ל והטביעו את חותמם על הצבא.
ארבעה מיוצאי הפלמ"ח- יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד אלעזר ורפאל איתן- הגיעו לדרגת רמטכ"ל. רמטכ"ל אחר, משה דיין, השתייך לפלמ"ח בתקופתו המוקדמת לזמן קצר ביותר. אחרים הגיעו לדרגות בכירות בזרועות הצבא השונות (אלופים ומפקדי עוצבות): אברהם אדן, יוסף אלמוג, ישעיהו גביש, שלמה גזית, מרדכי הוד, רחבעם זאבי, צבי זמיר, יצחק חופי, עמוס חורב, דן לנר, עוזי נרקיס, הלל תור (ספקטור), אסף שמחוני, - הם רק אחדים מתוך רשימה ארוכה של יוצאי פלמ"ח שנותרו לאחר 1949 בצבא הקבע. היו כאלו שהשתחררו ושבו לצבא (אדן ולנר, למשל).
רשימה זו משקפת את העובדה שמורשת הפלמ"ח המשיכה להתקיים בצבא לא רק באופן מופשט, אלא דרך פועלם של מפקדים יוצאי פלמ"ח שנותרו בשירות.
יש לציין, כי מספרם של הקצינים העירוניים בקרב יוצאי הפלמ"ח שנותרו בצבא היה כפול ממספרם של חברי הקיבוצים. ההסבר לתופעה מצוי בהחלשות הזיקה של חברי הקיבוצים לצבא. עבור חברי הקיבוץ לא נתפס הצבא בימות שלום כמקום לפיתוח קריירה אישית, ועם תום המלחמה הם העדיפו לשוב ולהשתלב בחיי הקיבוץ. ייתכן גם כי השינוי באופיו של צה"ל (המעבר לצבא מקצועי נטול אופי תנועתי) החריפה את תחושת הזרות והאיצה את החזרה הביתה. במקרים אחדים השפיע לחצם של הקיבוצים (לא התנועות הקיבוציות) על חבריהם לשוב הביתה. יש לזכור כי מגוייסי הקבע בפלמ"ח נשלחו למלא תפקידם על פי החלטת הקיבוץ, ולכן היה זה מקובל שהקיבוץ יחליט על תום שירות הקבע ועל שיבת המגוייס לביתו.
ארבעה מיוצאי הפלמ"ח- יצחק רבין, חיים בר-לב, דוד אלעזר ורפאל איתן- הגיעו לדרגת רמטכ"ל. רמטכ"ל אחר, משה דיין, השתייך לפלמ"ח בתקופתו המוקדמת לזמן קצר ביותר. אחרים הגיעו לדרגות בכירות בזרועות הצבא השונות (אלופים ומפקדי עוצבות): אברהם אדן, יוסף אלמוג, ישעיהו גביש, שלמה גזית, מרדכי הוד, רחבעם זאבי, צבי זמיר, יצחק חופי, עמוס חורב, דן לנר, עוזי נרקיס, הלל תור (ספקטור), אסף שמחוני, - הם רק אחדים מתוך רשימה ארוכה של יוצאי פלמ"ח שנותרו לאחר 1949 בצבא הקבע. היו כאלו שהשתחררו ושבו לצבא (אדן ולנר, למשל).
רשימה זו משקפת את העובדה שמורשת הפלמ"ח המשיכה להתקיים בצבא לא רק באופן מופשט, אלא דרך פועלם של מפקדים יוצאי פלמ"ח שנותרו בשירות.
יש לציין, כי מספרם של הקצינים העירוניים בקרב יוצאי הפלמ"ח שנותרו בצבא היה כפול ממספרם של חברי הקיבוצים. ההסבר לתופעה מצוי בהחלשות הזיקה של חברי הקיבוצים לצבא. עבור חברי הקיבוץ לא נתפס הצבא בימות שלום כמקום לפיתוח קריירה אישית, ועם תום המלחמה הם העדיפו לשוב ולהשתלב בחיי הקיבוץ. ייתכן גם כי השינוי באופיו של צה"ל (המעבר לצבא מקצועי נטול אופי תנועתי) החריפה את תחושת הזרות והאיצה את החזרה הביתה. במקרים אחדים השפיע לחצם של הקיבוצים (לא התנועות הקיבוציות) על חבריהם לשוב הביתה. יש לזכור כי מגוייסי הקבע בפלמ"ח נשלחו למלא תפקידם על פי החלטת הקיבוץ, ולכן היה זה מקובל שהקיבוץ יחליט על תום שירות הקבע ועל שיבת המגוייס לביתו.