קשיים ובעיות בהגנת סדום

ב- 11.1.48 הגיעה לסדום כיתת פלמ"ח, שמנתה מ"כ ו- 10 חיילים (ללא ציוד), ולאחר כחודש החליפה את כיתת הפל"מ (כוח מקומי נייד). התעוררו שאלות, כגון: מהי יכולתו של כוח כה קטן להגן בשעת מבחן על המיעוט היהודי בפני המון הערבים; היה חשש שמא ינתקו הירדנים את צינור מי-השתייה מאל-סאפי כשתתפשט הלחימה לאזור; קושי נוסף צפן נתיב ההברחה מעבר-הירדן לאזור חברון שעבר מדרום לים-המלח.
מפקד הכוח נקט שיטת פעולה שנועדה למנוע מערביי סדום להבחין עד כמה קטן הכוח: הם ישנו במערות מסביב, הגיעו למחנה בכל פעם מכיוון אחר - על מנת להתחזות לכוח גדול בהרבה.
ב- 14.2, בעקבות מספר תקריות-אש, הגיע כוח משטרה בריטי ועימו פקודה לקחת מסדום יותר מ - 4,000 כדורים. ועדת-הביטחון במקום החליטה להתנגד לכך בכוח. מפקד המקום, גואל לויצקי, העמיד את כיתת הפלמ"ח, על נישקה, בפיקוד יאיר הרכבי, מול הכניסה לחדר-הנשק והבהיר למפקד הבריטי כי יצטרך לגבור עליה, כדי להיכנס לחדר-הנשק. בסופו של דבר עזבו הבריטים את המקום בלי להתעקש על ביצוע משימתם.
בחודש מרס 48 יצאה כיתת הפלמ"ח מספר פעמים עם קבוצות העבודה, כדי לחפות עליהן. ב- 10.3 הותקפה הכיתה ובעת הנסיגה נפגעו שניים: חיים אליהו מת במקום ושמעון ברזאני, שנפצע קשה, הועבר במטוס קל לתל-אביב. כעבור שבוע התקבלה החלטה להוציא את אנשי הפלמ"ח מסדום ולהשאירם רק בבית-הערבה.
בחודש מרס התקבלה פקודה להעביר שתי מחלקות מאזור ים-המלח לפעילות באזור ירושלים-לטרון, והן השתתפו בפעולות במבצע 'נחשון': תפיסת משלטים ומארבים באזור שער-הגיא ואחזקת הקסטל לאחר כיבושו בפעם השנייה.
כאשר החלו הבריטים לפנות את אזור ירושלים נפל אזור צפון ים-המלח בידי הערבים. עד אז היו הבריטים מעוניינים בהמשך פעילות מפעל האשלג - חברת האשלג הייתה בריטית ובזיכיון הייתה שותפה גם ממשלת ירדן - והם דאגו לאבטח את השיירות שיצאו מים-המלח ואליה. ב - 18.4.48 הפסיקו הבריטים את ליווי השיירות והאזור נותק למעשה מירושלים.
שם הנופל: אליהו חיים - בסדום ב - 11.3.48.

מידע נוסף ומפורט אשר נכתב על ידי עפר לביא, בנו של גואל לויצקי:

קשיים ובעיות בהגנת סדום - יישוב מרוחק, מבודד ובמצור, שעמד במבחן:

  סדום שבדרום ים המלח הייתה, בתקופת מלחמת העצמאות, היישוב המרוחק והמבודד ביותר בישראל (פלסטין של אז). תנאי האקלים במקום היו קשים מאד על גבול הבלתי נסבל והקשו מאד על העבודה והשהיה במקום ובנוסף בה בעת נאלצו אנשי הישוב במקום לשאת במשימות הביטחון התובעניות! המפעל בסדום הוקם בדרום ים המלח, כהרחבה של המפעל הצפוני ולידו מחנה לעובדי הישוב ומחנה לעובדים ערבים שעבדו יחד במפעל האשלג. בהעדר דרכי גישה קרקעיות מסדום לצפון נשלחה תוצרת המפעל דרך הים באסדות  ("מעונות") למפעל החברה בצפון (בקליה). שיט שארך כ-10 שעות. ומשם בשיירות מאובטחות על ידי הבריטים, ששמרו על הסחורה היקרה מפז, דרך ירושלים לנמלי חיפה ות"א- לייצוא. תנועת האנשים מסדום לירושלים הייתה קשה ומסוכנת. אנשי סדום הועברו בסירות מסדום לבית הערבה (בספינת נוסעים מהירה, שנקראה 'לוטננט לינץ', שחצתה את ים המלח  לאורכו מהדרום לצפון בכ- 4.5 שעות) ומשם ברכב, כשהם מצטרפים לשיירות מטעני האשלג כשהן עוברות בסמוך לישובים ערביים עוינים. חלופה מזדמנת נוספת הייתה בהטסה במטוסים קלים בד"כ. זו הייתה אפשרות  יותר נדירה ולא סדירה שהציעה מספר מקומות מוגבל לברי מזל שהגיע תורם... 

    זמינות מי השתיה הייתה דלה ולא סדירה. שיבוש אספקת המים לעובדי המפעל היה יעד מועדף על ידי הערבים. הניסיונות להביא מים לאנשי המקום נשענו על תעלות ומיכלים ממעיין עין - ערוס (כ- 7 ק"מ דרומית לסדום) . וכן מצינור מים ייעודי (באישור ממשלת ירדן) שהונח במיוחד מהישוב הערבי א – סאפי שבעבר הירדן ( שהיה ממוקם  מזרחית לדרום ים המלח) – למפעל.  ובעת משבר סופקו המים בסירות מהצפון. הסביבה כולה הייתה עוינת כאשר מפעם לפעם הערבים יוזמים מארבים ופיגועים בעובדים, מפוצצים את הצינור ומנתקים את אספקת המים למקום. העימותים  על אבטחת מקורות המים נמשכו לסרוגין לאורך כל התקופה והיו מלווים בתקריות אש ובקורבנות.

    לקראת הכרזת העצמאות (15 למאי 1948), וצאת הבריטים מהארץ, החריף המתח הביטחוני. הבריטים הפסיקו לאבטח את שיירות האשלג. התפתח מצב של מצור בפועל. התושבים נאלצו להתקיים ממים דלוחים שנאגרו הן במיכלים והן בבריכות ועורבבו לפני השתיה וחולקו ,בשל המחסור,  במשורה. לא מעט  סבלו העובדים מבעיות מעיים בלתי נמנעות שהקשו עוד על המצב... גם המזון היה מוגבל ומוקצב. קשים ומאתגרים היו החיים בים המלח.

    ביטחון עובדי היישוב במקום נוהל בחשאי במשך שנים. זאת מחשש לתגובת הבריטים שאסרו על פעילות ביטחונית לא מאושרת. עיקר הענין של הבריטים היה באבטחת פעילותו הרציפה של המפעל (בו היו שותפים) ופחות בתחום הביטחון השוטף במפעל וסביבתו. זאת בשל ריחוקו ובידודו...אנשי פלמ"ח הוצבו במקום בחשאי והופיעו כעובדי המפעל. ניהול הביטחון במקביל לעבודה הקשה בתנאי אקלים כל כך קיצוניים היה אתגר ייחודי.   

  ההגנה על סדום הוטלה על כח פלמ"ח וחי"ש שהוצב במקום ופעל בסיוע העובדים עצמם. תנאי פתיחה  אלו אכן הציבו במלוא חריפותה את השאלה: מהי יכולתו של כוח כה קטן להגן על המקום הן בשגרה ובמיוחד בשעת מבחן כאשר אנשי הישוב היו גרעין קטן יחסית לכוחות העוינים. השאלה  החריפה מאד לקראת המלחמה הצפויה שעמדה בפתח. הייתה סכנה ברורה ומוחשית של  מתקפה משולבת של כוחות הליגיון המאורגנים היטב (שנחשבו לכח הערבי המזויין הטוב  במזרח התיכון - בפיקודו של סר ג'ון באגוט הבריטי שכונה - גלאב פחה)  ועמו ההמון הערבי שנהג להצטרף למתקפות, לפרעות ולביזה. כן, סדום גם הייתה קרובה למסלולי ההברחות של כנופיות באזור שהוסיפו מתח ו"ענין" והתנכלויות. לכך התווספה ההערכה שהירדנים ינתקו את צינור מי-השתייה מא-סאפי וימנעו גישה למקורות מים כאשר תתפשט הלחימה לאזור. ואם לא די בכך, המצב אף הוחמר משמעותית בשל רצף אירועים קשים שקרה בסמוך לצאת הבריטים ולקראת הצהרת העצמאות ב -15 למאי 1948... רצף אירועים קשים שהעיב על כל המתרחש והעמיד את כושר ההישרדות בספק. אכן, אתגר מהותי!

   גואל לויצקי מונה למפקד סדום בפברואר 1948  אז החליף את לוי שפיגלמן שנהרג בדרכו לירושלים בהתקפה על שיירת האשלג. עם הגיעו   לסדום, ומתוך הכרת התנאים המיוחדים, הורה גואל מיד על נקיטת שורה של צעדים הכרחיים לשיפור המצב הביטחוני, ביניהם:

- מעבר מתפקוד סמוי לגלוי. – סוף לפעילות הביטחונית החסויה. מיד עם כניסתו לתפקיד הודיע גואל  למנהלי מפעל האשלג על היותו האחראי על הביטחון הכולל בכל שטח סדום ומפעל האשלג על עובדיו ובכלל זה הערבים! הנהלת המפעל התקשתה להשלים עם השינוי וניסתה לסכל את המהלך שהיה לדעתה יוזמה עצמית חדשה שסימלה, לתפיסתה, מהלך חצוף, חד-צדדי וניסיון לשחוק את סמכותה.

- הוראות בטיחות – למשל אירוע השבריות- : בשל העובדה שעובדי הישוב  עבדו יחד עם ערבים רבים במפעל ( מאות ערבים עם  מאות יהודים) הייתה סכנה מוחשית  של התפרצות אלימה עקב המתח הגובר (כפי שקרה במפעלי הרפיינרים בחיפה, שם פרצו מהומות ונרצחו עשרות אנשי הישוב, כחודשיים  קודם לכן). והנה גואל רואה שהערבים עובדים במפעל כשהם חוגרים שבריות אותן נשאו על גופם בדרך קבע. אכן סכנה מוחשית ומידית. וגואל אוסר על הערבים להיכנס למפעל חמושים בשבריות. ההוראה גררה מחאה גלויה הן של הנהלת המפעל (שדרשה מפיקוד ההגנה להעמיד במקום את הפלמ"חניק ה"פולש" שמתיימר לתפוס פיקוד...) והן של הערבים שהתנגדו  לוותר על השבריות שהיו חשובות להם מאד מסיבות של מסורת, מעמד וביטחון אישי! נציג בכיר מפיקוד ההגנה מוזמן על ידי הנהלת המפעל במטרה לקרוא את גואל לסדר. הברור עולה לטונים גבוהים. גואל נשאר בעמדתו הנחרצת. ...והברור מסתיים בגיבוי לתפיסה החדשה. הנהלת המפעל נאלצה להשלים עם ההנחיה ועימם גם הערבים. מקרה הרפיינרים לא יחזור בסדום! והמשך העבודה הסדירה במפעל – הובטח.

- אבטחה - כוחות העבודה שיצאו לשטח לתחזק את מקורות המים ובריכות האשלג קיבלו אבטחה צמודה וגלויה ככל שאפשרו מהכוחות המוגבלים במקום. בשל התקפות הערבים שילמו עובדי המפעל, לא אחת, בחייהם בעת עבודתם. אומץ ליבם וגבורת העובדים והעובדות, שעבדו בתנאים כמעט בלתי אנושיים, ובתוך מתח ביטחוני עצום ורציף לאורך תקופה ארוכה מאד ועימם המשפחות – ראוי לכל שבח!

- מקורות המים – מצוקת המים הייתה גדולה. פעילות ביטחונית ענפה נעשתה כדי לשמר את מקורות המים הקיימים ולהגדיל את  נפח הצבירה של המים במיכלים ובברכות במקום. טיב המים היה גרוע אך הבטיח קיום... ובמקביל נעשה ניסיון לחפש מקורות מים נוספים באזור (ניסיונות החיפושים הגיעו עד לגדה המזרחית של ים המלח...נחל הארנון). לא פעם נותקו מקורות המים ושוב ושוב נאלצו העובדים והמשפחות להסתפק במים שהוקצבו להם במשורה. 

- נוכחות ותודעה - כדי להמחיש נוכחות דומיננטית במקום ננקטו פעולות  להמחשת עוצמת כוח ההגנה במקום. ובהן פעולות קרביות הן כמענה לתקיפות והן כיוזמה לטובת בטחון העובדים במקום ובתוך אלו גם: פיצוצים יזומים ומתוזמנים מסביב למפעל, הגברת התנועה וכניסה למפעל מכיוונים שונים. במגמה להרשים את הכל בעוצמת כח ההגנה במקום.

-התבצרות וקשר– רועננה תכנית ההגנה, עמדות נוספות נחפרו, ערוצי הקשר האל-חוטי עם מפקדת ההגנה המשיכו לפעול, מוקשים הונחו ומכשולים הוקמו באזור כדי לקדם מתקפות צפויות. העובדים ואנשי ההגנה במקום עברו סדרת הדרכות בענייני ביטחון. הפעילות נוהלה ממרכז שליטה וקשר, מעין חפ"ק, בבית הביטחון שבמקום שהיה מרכז לניהול נושאי הביטחון. 

.- גם הבריטים - לא שבעו נחת מהמצב החדש. ב- 14.2 ובעקבות מספר תקריות-אש, החליטו לנקוט עמדה "אוביקטיבית" כדרכם ושלחו לסדום סרג'נט בריטי מלווה כח משטרתי עם פקודה לקחת מסדום כ- 40,000 כדורים שהיו בבונקר במקום (כדורים ששימשו הן את אנשי סדום והן קבוצות מההגנה וביניהם אנשי הפלמ"ח שנשלחו למקום להתאמן בשטח האימונים הסודי של ההגנה. שטח שאיפשר, בשל ריחוקו ובידודו, אימונים באש חיה). החרמת הכדורים, לו בוצעה, הייתה פוגעת קשות ביכולת ההגנה על המקום. גואל קיבל מסר מהפיקוד שניתנה הנחיה להגיע להבנה בנושא עם הבריטים. ובתשובה ענה "הבריטים יצטרכו לפרוץ את כח ההגנה במקום כדי להגיע לכדורים" . לאחר דין ודברים השאיר הפיקוד לגואל אופציה לקבל החלטה לפי התפתחות המצב במקום.... הרמז הובן! עם הגיעו של הסרג'נט הבריטי ושוטריו  למקום העמיד גואל מול הכניסה לבונקר כיתה חמושה בפיקודו של  יאיר הרכבי והבהיר לסרג'נט שהכוח יתנגד לכל ניסיון לקחת את הכדורים. הסרג'נט הבין את המסר ופנה לשוחח בקשר עם מפקדיו. לאחר שיחה ארוכה בקשר הודיע הסרג'נט על 'החלטתו' לעזוב את המקום  וכך עשה...הכדורים נשארו במחנה סדום. 

    בהמשך מתבשר גואל על תוכניתו של גלאב פחה לבקר בסדום. גואל מתנגד בכל תוקף ומודיע " לא ניתן למפקד הליגיון לבוא לסייר ולראות את כל ההגנה שלנו בסדום" בהמשך בוטלה גם תוכנית הביקור של גלאב פחה בסדום...סדום ערוכה לבאות! 

ההכרה שיש כוח הגנה במקום ויש דרג מחליט - חלחלה לכל הצדדים! מצב חדש!

הצעת החלטת החלוקה שהתקבלה באו"ם בנובמבר 1947 -  להצעה זו היתה השפעה רבה על האזור. ההצעה הנדונה, אף שנדחתה על ידי הערבים , השפיעה על הגברת המתח וההתנהלות של כל הצדדים לעימות. ההצעה חצתה את מפעל האשלג לשניים. המפעל הצפוני בקליה, ליד בית הערבה יועד להיות מחוץ לגבולות ישראל והמפעל הדרומי ,בסדום, יועד להישאר בגבולות ישראל. הערבים ראו בהחלטה רק צעד אחד, ולא מספיק, בדרך לכיבוש כל פלסטין. בית הערבה והמפעל הצפוני שהיו, בהצעה, מחוץ למדינת ישראל שבדרך, הפכו ליעד מידי לכיבוש שכן האזור כבר של הערבים בוודאות מאחר ואפילו הנהלת הציונות  הסכימה להצעה באו"ם! .... מצידם לא היה חולק על עמדתם שזהו שטח ירדני לכל דבר ועניין. ממשלת ירדן רצתה לשמר את עבודת המפעל בכל מרחב הזיכיון כדי להבטיח את  זרם התגמולים שהתקבל מחברת האשלג. בשל העובדה שעובדי הישוב במקום תפסו עמדות מפתח רבות בכל רבדי המפעל, ובלעדיהם לא היה המפעל יכול לפעול, הציעו הירדנים לשלב בהצעת ההסדר סעיף המתיר את המשך הפעלת המפעל עם עובדי הישוב ...אבל כבני חסות ללא נשק. סדום נתפסה בעיני הערבים, ללא קשר למיקומה, כחלק מהמפעל / הזיכיון כאשר ההחלטות לגבי קליה כוללות את סדום, לדידם,  באופן ' טבעי '. 

  בנוסף ראה הליגיון את שני הישובים (הן בצפון והן בדרום), שהיו ממוקמים קרוב מאד לעורק התחבורה הראשי של הליגיון לירושלים (בית הערבה בקירבת מידית לציר התנועה וסדום בגישה יותר רחוקה. אבל עדיין טווח של שעות), כמכשול אסטרטגי ואיום על יכולתו לכבוש את העיר ולשמור אח"כ על ההישגים ועל חופש התנועה בציר התנועה החיוני.   

  הצעת החלטת החלוקה  נתנה רוח גבית לממשלת ירדן וחיזקה דרישתם לנוכחות ושליטה במפעל. עם התקרבות מועד יציאת הבריטים מהארץ (אמצע מאי 48)  היה ברור שתפרוץ מלחמה כוללת באזור. משה נובומייסקי, מבעלי מפעל האשלג ומייסדו, שאף להוציא את המפעל כולו ממעגל האלימות. הוא הבחין ברצון כל הצדדים להבטיח את המשך הקיום של המפעל. ולכן, החל בסידרת מגעים עם הנוגעים בראשות: המלך עבדאללה בירדן ובן – גוריון מנהיג מדינת ישראל שבדרך. במטרה להציל את  המפעל ולהגדירו  -  כאזור ניטראלי. במהלך המגעים נפצע נובומייסקי בתאונה ואושפז ומרכז הכובד של המו"מ עבר למגעים ישירים בין הצדדים במקום... 

  באותה עת הנחה פיקוד ההגנה את רודי (אמנון זעיר), שהיה מפקד האזור, להגיע לבית הערבה ולסדום כנציג הפיקוד ולחבור  לפאול זינגר מבכירי המפעל כדי לטפל, מול נציגי הליגיון ואנשי בית הערבה, בהסדר הביטחוני והכללי במקום.

    ממש באותו הזמן קורים שני אירועים טראומטיים שמטילים צל כבד על התנהלות נציגינו במקום:     

  האחד- כיבוש נהריים (14 מאי). כוחות ההגנה הורחקו מהמקום במטרה לגבש אוירה נוחה למו"מ למציאת הסדר...  מנהיגות הישוב  מנסה למצוא הסדר עם עבדאללה מלך ירדן. הסדר שיוציא את המפעל, גם כאן,  ממעגל האלימות. ההסדר לא צלח וכוחות צבא ירדניים ועיראקיים נכנסים למפעל הורסים אותו ולוקחים את אנשי הישוב שבמקום בשבי. 

 השני -  אסון נפילת גוש עציון (14 למאי) . הגוש נפל אחרי קרב קשה מול כוחות עדיפים. רבים בגוש נרצחו והנותרים הלכו בשבי. אירוע קשה מאד!

 הדאגה בישוב גדלה ומאד ואילו הלגיון ממנף את הצלחתו  ומחריף דרישתו ועובר ממשא ומתן על הסדר לדרישת כניעה ושליטה מוחלטת במפעל כאשר על כל העובדים לסור למרותו ובתוכם  אנשי הישוב שיהפכו בני חסות חסרי הגנה. 

  אירועים אלו משפיעים עמוקות על הנושאים ונותנים שלנו (רודי ופאול) ..ומקצינים את הדילמה של כניסה לקרב קשה עם סיכויים מוחשיים לאסון אפשרי בסופו, מול הסדר שספק אם יהיה בר קיום  בשל הסיכוי שהערבים ינצלו לרעה את שליטתם במצב. 

 ...גורל הישוב על כף המאזניים. להילחם או לפנות?  הרצון למנוע אסון נוסף שוקע עמוק בתודעה...והלגיון לא מוכן לפשרות.  ההחלטה על פינוי בית הערבה הולכת ומתגבשת. לאחר הערכת מצב מודיע רודי לחברים שאין ברירה יש לפנות את בית הערבה. מחאת החברים נדחית.. רודי יוצא לסדום הדרומית (בסירה) כדי לסגור מעגל ולסכם את נושא הכניעה והפינוי גם שם. עם הגעתו ב-17 לחודש מודיע רודי לגואל על ההחלטה. וגואל איננו מוכן לפנות את המקום ומודיע לרודי שסדום לא תפונה. סדום תילחם. ומציע להעביר את אנשי בית הערבה, הפלמ"ח והחברים שבבית הערבה - לסדום. ולא להשאירם לגורלם בידי הערבים. יתחלקו בסדום במה שיש, ילחמו יחד ולא ילכו בשבי.  הויכוח בין רודי לגואל מסתיים בהודעתו של גואל שיפנה לבן גוריון בנושא. גואל, שהכיר היטב את בן גוריון, פונה אליו בקשר האל- חוטי ומבקש רשות להילחם עם מה שיש. והאישור התקבל ! 

 בן גוריון מאשר להמשיך להחזיק בסדום ולהילחם. מחאת אנשי בית הערבה ,ששמעו בקשר על אי כניעת סדום, וההחלטה להילחם – גוברת. .אך ב-19 לחודש פוקד יגאל ידין על פינוי בית הערבה. נפל הפור! תמו הויכוחים.  ב-20 לחודש משמידים את המפעל, הנשק והתחמושת ועולים על צי של כ-20 כלי שייט ועוברים לסדום. 

 מפעל חיים של התיישבות ועבודה עם הישגים מפוארים נשאר מאחור. והכאב – עצום. 

  הישוב בסדום כמעט מוכפל באחת, המצור מתהדק ומקורות המים והמזון מדוללים מאד... למרות זאת ניגשים גואל לויצקי וצבי שמאלי, שמונה לסגנו , מיד להמשך העבודה להגנה על הישוב שבמצור. אין זמן. המלחמה בפתח! במסגרת הניסיונות להבטיח את מקורות המים מתוכננת התקפה בפיקודו של צבי שמאלי על א-סאפי. התקפה שבוצעה בסוף יוני/תחילת יולי . א-סאפי נכבשה אך הכוחות נאלצו לסגת זמן קצר אח"כ עקב מתקפת נגד קשה של הערבים.

   והשאלה של היכולת להגן עם כוחות מועטים על ישוב שמצוי בתנאי מצור קשים מאד מול כוחות רבים הזוממים לכבוש את סדום – מחריפה עוד... 

    עובדי המפעל שפוטרו בינתיים, במכתב,  על ידי נובומייסקי, ימים אחדים לפני הקמת המדינה, דורשים במפגיע לפנותם ולהחזירם למשפחותיהם. איבדו עניין במקום. הם אינם מוכנים להגן על המפעל של הבריטים ונובומייסקי. השמועות במחנה סדום על הויכוח בין רודי לגואל ,על פינוי המקום, מגיעות לאוזני העובדים ומחריפות את המצב...החיכוכים בין "העולים החדשים" מבית הערבה והמקומיים על רקע המצב הכללי הקשה מוסיפים עוד שמן למדורה.... האתגר הפיקודי מתקרב לנקודת קיצון... 

   גואל אוסף את כל אנשי היישוב לאספה בחדר האוכל ומדגיש את חשיבותה של סדום כחלק מהמעשה הציוני, מהקמת המדינה והגדרת גבולותיה ומבהיר לכל שהמלחמה כבר איננה עוד על המפעל של נובומייסקי אלא על הגבולות והמפעל של המדינה. לא נעזוב ללא קרב כך היה בתל חי וכך יהיה כאן בסדום. ופוקד על האנשים לחזור איש איש לעמדתו. אט אט נרגעו הרוחות והכל נרתמו להגנת המקום. הבינו את גודל השעה. מרגע ששכחה הסערה- לא הביטו לאחור ונרתמו למשימה ואף גילו נחישות ואומץ לב לאורך כל המצור. גדולים כבר אמרנו?! אכן, ראויים לכל שבח! ימים קשים היו ימי המצור. הליגיון בעזרת כוחות אויר עיראקיים תקפו לסרוגין את המקום בתותחים והפצצות מהאויר. מערת סדום שימשה כמקום מחסה. השגרה המתוחה ארכה חודשים ארוכים. ביולי 1948 מחליף רודי את גואל כמפקד המקום. בנובמבר 48 שוחררה סדום מהמצור במסגרת מבצע "לוט". סדום עמדה במצור ולא נכנעה. אנשי בית הערבה ניצלו!

  מעתה תשמש סדום כאזור התארגנות, מודיעין  ונקודת מאחז התומכת ביוזמות לכיבוש הנגב.  

  שוב הוכח ששילוב נכון של אמונה חזקה בדרך וביעד עם כושר פיקוד יצירתי מותאם למצב, נכונות להקרבה למען המטרה של הכלל ופעילות ביטחונית יזומה עם הכנה ראויה לקראת הבאות, הם חלק מהותי מאד ביכולת של כח קטן להגן על המקום במצבי נחיתות כמותית מול אויב עם כח וכמות עדיפים. 

כך תרמו אנשי סדום ובית הערבה את חלקם במעשה תקומת המדינה !