עדות יוחאי בן נון על הפעולה
עדותו של יוחאי בן נון על ההכנות למבצע פיצוץ האוניה "האמיר פארוק".
"ההתראה ניתנה שלושה ימים לפני הפעולה. ידענו כי אל אזור היעד אנו צריכים להגיע על-גבי אנייה גדולה יותר, כדי לחסוך בדלק ובכוחות. בחרנו את 'בן הכט', ששימשה גם כאוניית מעפילים, משום שהיה לה סיפון ירכתיים רחב, שניתן להעלות עליו שש סירות. הותקנו עליה מנופים, שבאמצעותם ניתן היה להוריד את הסירות למים בתוך 6 דקות, ובאותו משך זמן גם להעלותן מן המים, תוך כדי תנועה. הצוות שנבחר, התאמן ותירגל את הפעולות עד ששלט בהן.
"היה מידע על שתי אוניות אויב שהיו אמורות להגיע לחוף עזה, להביא אספקה לכוחות, לתגבר את הכוח המצרי, ולהוציא פצועים. ביום ה- 22.10, שבו הייתה אמורה להיכנס לתוקף הפוגה נוספת, ניתנה הוראה לבצע התגרויות, כדי שהמצרים יהיו הראשונים שיפתחו באש.
"התקרבנו לחוף עזה ומרחוק ראינו את הצללית של 'האמיר פארוק', אניית-הדגל המצרית, בת 1400 טון, ולה 4 תותחי-מערכה ותותחים אוטומטיים מהירים. האנייה המצרית השנייה הייתה שולת-מוקשים. צי האוניות של צה"ל, שמנה ארבעה כלי-שייט (שתי קורבטות ישנות, שולת-מוקשים קטנה ומהירה וה'בן הכט') התקרב. על כל הפעולה הזו פיקד פול שולמן, ממוצא אמריקאי, שהיה מפקדו הראשון של חיל-הים הישראלי."
הכוח הימי הישראלי שט ועבר לפני האוניות המצריות במרחק של כק"מ אחד, כאשר המצרים מצויים בעמדות-קרב ועוקבים אחריהם - אך לא מתפתים לפתוח באש. בדיוק כאשר ניתנה הוראה לנתק מגע ולשוב, הגיע מברק ליוחאי מדוד בן-גוריון: "פעל בכל הכוח!".
"הודעתי לשייטת שתישאר במקומה (כ- 15 מייל מחוף עזה) ו'בן הכט' תצא לפעולה לבדה בתנועה שקטה. בשעה 21:10 הורדנו שלוש סירות-נפיצות וסירת-איסוף, אלא שלא ידענו היכן בדיוק אנו נמצאים כלפי האוניות המצריות. החלטתי לקחת זווית-בטחון ולהפליג צפונה, כדי שכאשר נגיע לקירבת החוף, נדע כי עלינו להפליג דרומה. כאשר הגענו לקירבת החוף פנינו דרומה ולאחר כמה דקות הבחנו בצלליות של האוניות.
"החלטתי כי זלמן יתקוף את ה'אמיר' ויענקלה ורדי את שולת-המוקשים. אני נשארתי עם הסירה השלישית, כדי להחליט להיכן אנחית את המכה הסופית. שתי האוניות היו כבר בתנועה והבחינו בסירות. זלמן תקף את 'האמיר', אך ורדי טעה ותקף גם הוא את 'האמיר'. לאחר שהבחנתי בטעותו של ורדי, החלטתי לפגוע בשולת-המוקשים (בשעה 22:00): דרכתי את הניצרה של מנגוני-החבלה ופתחתי בהסתערות אל הנקודה שבין שני הזרקורים שלכדו אותי וסינוורו אותי באופן מוחלט. כאשר הערכתי כי אני נמצא במרחק של כ- 100 מ', משכתי בידית-ההפעלה, שגם משחררת את המצוף, כדי שבעת הפיצוץ אמצא עליו ולא במים - אך הוא לא נפתח. ראיתי שהמטרה מתקרבת במהירות רבה ושסיכוי להתקפה נוספת (אם אחליט לעשות סיבוב ולצאת) הוא קלוש. אש צפופה ניתכה לעברי. קפצתי מן הסירה כשהייתה במרחק של 30-50 מ', הסירה המשיכה, נשמע פיצוץ, והתרומם נד-מים גבוה.
"אותתי בפנס לספינת האיסוף, שהגיעה במהירות ואספה אותי. הצלחנו להתחמק מהזרקור של האנייה שנפגעה והתחלנו לחפש את מפעילי הסירות האחרים. כעבור זמן-מה שמענו את קולו של זלמן, הקורא לנו לעזרה (מכיוון שגם אצלו המצוף לא השתחרר, הוא נאלץ לקפוץ למים, ובעת הקפיצה איבד את כובעו עם הנורית האינפרה-אדומה שהיתה מותקנת עליו, כדי שצוות האיסוף יאתר אותו.)".
ורדי, שגם הוא לא הצליח לשחרר את המצוף, סובב את סירתו להתקפה נוספת, האיץ את מהירותה, קפץ למים, והסירה התנפצה במרכזה של 'האמיר פארוק', פוצצה את חדר הדוודים - וחרצה את גורלה לטבוע.
הצוות היה בהרגשה של התרוממות-רוח. היה קושי מסויים במציאת ה'בן הכט', שנמצאה כ- 10 מייל בים. כאשר מצאו אותה, דיווחו על ההצלחה: גם טיבעו את האוניות, גם חזרו כולם בשלום.
לאחר שטבעה אניית-הדגל המצרית, היו למצרים כ- 500 נעדרים. התפתחות זו שינתה את תמונת המערכה הימית במלחמת העצמאות, ומאז כמעט שלא נראו כוחות אויב במים שבשליטת ישראל עד סוף המלחמה.
על ביצוע הפעולה קיבל יוחאי בן-נון את אות 'גיבור ישראל', אות ההצטיינות הגבוה ביותר במלחמת העצמאות, שרק 12 איש זכו בו.
"היה מידע על שתי אוניות אויב שהיו אמורות להגיע לחוף עזה, להביא אספקה לכוחות, לתגבר את הכוח המצרי, ולהוציא פצועים. ביום ה- 22.10, שבו הייתה אמורה להיכנס לתוקף הפוגה נוספת, ניתנה הוראה לבצע התגרויות, כדי שהמצרים יהיו הראשונים שיפתחו באש.
"התקרבנו לחוף עזה ומרחוק ראינו את הצללית של 'האמיר פארוק', אניית-הדגל המצרית, בת 1400 טון, ולה 4 תותחי-מערכה ותותחים אוטומטיים מהירים. האנייה המצרית השנייה הייתה שולת-מוקשים. צי האוניות של צה"ל, שמנה ארבעה כלי-שייט (שתי קורבטות ישנות, שולת-מוקשים קטנה ומהירה וה'בן הכט') התקרב. על כל הפעולה הזו פיקד פול שולמן, ממוצא אמריקאי, שהיה מפקדו הראשון של חיל-הים הישראלי."
הכוח הימי הישראלי שט ועבר לפני האוניות המצריות במרחק של כק"מ אחד, כאשר המצרים מצויים בעמדות-קרב ועוקבים אחריהם - אך לא מתפתים לפתוח באש. בדיוק כאשר ניתנה הוראה לנתק מגע ולשוב, הגיע מברק ליוחאי מדוד בן-גוריון: "פעל בכל הכוח!".
"הודעתי לשייטת שתישאר במקומה (כ- 15 מייל מחוף עזה) ו'בן הכט' תצא לפעולה לבדה בתנועה שקטה. בשעה 21:10 הורדנו שלוש סירות-נפיצות וסירת-איסוף, אלא שלא ידענו היכן בדיוק אנו נמצאים כלפי האוניות המצריות. החלטתי לקחת זווית-בטחון ולהפליג צפונה, כדי שכאשר נגיע לקירבת החוף, נדע כי עלינו להפליג דרומה. כאשר הגענו לקירבת החוף פנינו דרומה ולאחר כמה דקות הבחנו בצלליות של האוניות.
"החלטתי כי זלמן יתקוף את ה'אמיר' ויענקלה ורדי את שולת-המוקשים. אני נשארתי עם הסירה השלישית, כדי להחליט להיכן אנחית את המכה הסופית. שתי האוניות היו כבר בתנועה והבחינו בסירות. זלמן תקף את 'האמיר', אך ורדי טעה ותקף גם הוא את 'האמיר'. לאחר שהבחנתי בטעותו של ורדי, החלטתי לפגוע בשולת-המוקשים (בשעה 22:00): דרכתי את הניצרה של מנגוני-החבלה ופתחתי בהסתערות אל הנקודה שבין שני הזרקורים שלכדו אותי וסינוורו אותי באופן מוחלט. כאשר הערכתי כי אני נמצא במרחק של כ- 100 מ', משכתי בידית-ההפעלה, שגם משחררת את המצוף, כדי שבעת הפיצוץ אמצא עליו ולא במים - אך הוא לא נפתח. ראיתי שהמטרה מתקרבת במהירות רבה ושסיכוי להתקפה נוספת (אם אחליט לעשות סיבוב ולצאת) הוא קלוש. אש צפופה ניתכה לעברי. קפצתי מן הסירה כשהייתה במרחק של 30-50 מ', הסירה המשיכה, נשמע פיצוץ, והתרומם נד-מים גבוה.
"אותתי בפנס לספינת האיסוף, שהגיעה במהירות ואספה אותי. הצלחנו להתחמק מהזרקור של האנייה שנפגעה והתחלנו לחפש את מפעילי הסירות האחרים. כעבור זמן-מה שמענו את קולו של זלמן, הקורא לנו לעזרה (מכיוון שגם אצלו המצוף לא השתחרר, הוא נאלץ לקפוץ למים, ובעת הקפיצה איבד את כובעו עם הנורית האינפרה-אדומה שהיתה מותקנת עליו, כדי שצוות האיסוף יאתר אותו.)".
ורדי, שגם הוא לא הצליח לשחרר את המצוף, סובב את סירתו להתקפה נוספת, האיץ את מהירותה, קפץ למים, והסירה התנפצה במרכזה של 'האמיר פארוק', פוצצה את חדר הדוודים - וחרצה את גורלה לטבוע.
הצוות היה בהרגשה של התרוממות-רוח. היה קושי מסויים במציאת ה'בן הכט', שנמצאה כ- 10 מייל בים. כאשר מצאו אותה, דיווחו על ההצלחה: גם טיבעו את האוניות, גם חזרו כולם בשלום.
לאחר שטבעה אניית-הדגל המצרית, היו למצרים כ- 500 נעדרים. התפתחות זו שינתה את תמונת המערכה הימית במלחמת העצמאות, ומאז כמעט שלא נראו כוחות אויב במים שבשליטת ישראל עד סוף המלחמה.
על ביצוע הפעולה קיבל יוחאי בן-נון את אות 'גיבור ישראל', אות ההצטיינות הגבוה ביותר במלחמת העצמאות, שרק 12 איש זכו בו.