הנגב - השטח והאוכלוסייה
בארגון הטריטוריאלי של ארגון ה"הגנה" כונה כל השטח שמדרום לכביש מג'דל-בית ג'וברין - הנגב. רוב שטח הנגב היה צחיח. למעט בדרומו הרחוק שהיה הררי, היה השטח מישורי. בנגב נכללו כביש רוחב אחד ושלושה כבישי אורך וכן דרכי עפר מעטות. חלקו המערבי שלא היה צחיח היה מיושב ע"י כפרים וערים ערביות. בשאר השטח נדדה אוכלוסיה בדואית דלילה. בחלקו הצפוני של הנגב היו מפוזרים ישובים עבריים שרובם נאחזו בקרקע שנים ספורות לפני מלחמת העצמאות.
ממשלת המנדט כללה בנפת באר-שבע את כל השטח השומם והמאוכלס בדלילות ע"י בדואים מאום-רשרש ועד כביש מג'דל - בית גוברין. החלק המאוכלס ע"י ערבים שישבו ממערב לנפת באר שבע בכפרים חקלאיים ובערים מג'דל, עזה וחאן יונס - נכלל בנפת עזה.
בין השנים 1941 ו-1944 עלו על הקרקע 6 קיבוצים, באזור שאפשר פיתוח משק חקלאי וכונה - שער הנגב. ב-1943 התיישבו 3 מצפים באזור הצחיח שמדרום לכביש עזה – באר שבע ואליהם נוספו בשנים 1946 ו-1947, 19 "נקודות", רובם מדרום לכביש עזה-באר שבע. המצפים והנקודות אוכלסו ע"י כ- 20-15 צעירים וצעירות. ארגון ה"הגנה" כלל בנפת הנגב את כל הישובים שמדרום לכביש מג'דל – בית ג'וברין, שהיו בשתי הנפות המנדטוריות. צה"ל כלל את כל השטח של א"י המנדטורית שמדרום לכביש מג'דל- בית גוברין, במרחב הנגב.
התושבים הערבים של נפת עזה היו בעלי תודעה לאומית והיוו אויב פוטנציאלי. לגבי הבדואים שלא היו בעלי תודעה לאומית, היה חשש שיוסתו ע"י הערבים נגד היהודים.
רוב שטחו של הנגב הוא מישורי והיו בו דרכי עפר רבות. בחלקו הדרומי היה שטח הררי והעבירות בו הייתה קשה. לאום-רשרש היה ניתן להגיע בדרך עפר קשת-עבירות שעברה בערבה.
3 כבישי אורך הובילו אל הנגב ובתוכו. במזרח: כביש ירושלים – חברון –באר שבע – עוג'ה אל חפיר (ניצנה); במערב כביש החוף: מג'דל – עזה – רפיח; וכביש רחובות – ג'וליס – חוליקאת – בריר - ניר עם – עזה. וכן כביש סוג ב' (סלול ללא זיפות) מפלוג'ה עד כביש הרוחב היחידי עזה – באר שבע. מכביש הרוחב יצא כביש סוג ב' שהגיע עד משטרת עימרה. כל הישובים היהודים היו במרחב מישורי שכלל דרכי עפר.
מטרת מפקדת חזית הדרום הייתה לכבוש את כל שטח הנגב שנכלל על פי תוכנית החלוקה של האו"מ בתחום שיועד למדינה היהודית.
בין השנים 1941 ו-1944 עלו על הקרקע 6 קיבוצים, באזור שאפשר פיתוח משק חקלאי וכונה - שער הנגב. ב-1943 התיישבו 3 מצפים באזור הצחיח שמדרום לכביש עזה – באר שבע ואליהם נוספו בשנים 1946 ו-1947, 19 "נקודות", רובם מדרום לכביש עזה-באר שבע. המצפים והנקודות אוכלסו ע"י כ- 20-15 צעירים וצעירות. ארגון ה"הגנה" כלל בנפת הנגב את כל הישובים שמדרום לכביש מג'דל – בית ג'וברין, שהיו בשתי הנפות המנדטוריות. צה"ל כלל את כל השטח של א"י המנדטורית שמדרום לכביש מג'דל- בית גוברין, במרחב הנגב.
התושבים הערבים של נפת עזה היו בעלי תודעה לאומית והיוו אויב פוטנציאלי. לגבי הבדואים שלא היו בעלי תודעה לאומית, היה חשש שיוסתו ע"י הערבים נגד היהודים.
רוב שטחו של הנגב הוא מישורי והיו בו דרכי עפר רבות. בחלקו הדרומי היה שטח הררי והעבירות בו הייתה קשה. לאום-רשרש היה ניתן להגיע בדרך עפר קשת-עבירות שעברה בערבה.
3 כבישי אורך הובילו אל הנגב ובתוכו. במזרח: כביש ירושלים – חברון –באר שבע – עוג'ה אל חפיר (ניצנה); במערב כביש החוף: מג'דל – עזה – רפיח; וכביש רחובות – ג'וליס – חוליקאת – בריר - ניר עם – עזה. וכן כביש סוג ב' (סלול ללא זיפות) מפלוג'ה עד כביש הרוחב היחידי עזה – באר שבע. מכביש הרוחב יצא כביש סוג ב' שהגיע עד משטרת עימרה. כל הישובים היהודים היו במרחב מישורי שכלל דרכי עפר.
מטרת מפקדת חזית הדרום הייתה לכבוש את כל שטח הנגב שנכלל על פי תוכנית החלוקה של האו"מ בתחום שיועד למדינה היהודית.