הלחימה בערביי ארץ ישראל - עד 15.5.1948
ב-1 לאוקטובר 1947 עברה האחריות לביטחון יישובי הנגב למטה הפלמ"ח.
הכוחות הקטנים הראשונים שהורדו לנגב רק החלו בסיורים על קו המים ובסביבתו וכבר נפלו קרבנות ראשונים – מלחמת העצמאות החלה.
הכוחות הקטנים הראשונים שהורדו לנגב רק החלו בסיורים על קו המים ובסביבתו וכבר נפלו קרבנות ראשונים – מלחמת העצמאות החלה.
ב-3 בספטמבר 1947 התפרסמה פקודה, ונאמר בה שהחל מ-1 באוקטובר נפת הנגב תהיה תחת פיקוד מטה הפלמ"ח. מיד עם פרסום הפקודה, קיבץ מטה הפלמ"ח 60 לוחמים מכל יחידותיו ושיגר אותם לנגב. היחידה המקובצת נוספה ל-י"א הפלוגות שהיו אז בפלמ"ח (שהיה מאורגן ב-4 גדודים), היא נקראה פלוגה י"ב. למפקד הפלוגה, שגם היה למפקד הנגב, התמנה משה ברכמן. מטעמי חיסכון תקציבי, נשלחו כ-20 מהלוחמים להתגייס למשטרת היישובים העבריים, שהייתה בפיקוח רופף של השלטון הבריטי. הם הוצבו בתחנות גבולות ובית אשל, קיבלו נשק לגלי ורכב, והופעלו כמשמרות נעים, כתוספת למשמר הנע (מ"נ) שכבר פעל מניר עם כפטרול לאורך קו המים.
לקראת ההצבעה באו"ם על חלוקת הארץ, גבר המתח בארץ ישראל. מטה הפלמ"ח הורה לגדוד השני, לשלוח לנגב פלוגה שתהיה תחת פיקודו של משה ברכמן. ב-24 בנובמבר 1947 התמקמה פלוגה ב' בנגב המערבי. לאחר קבלת ההחלטה באו"ם על החלוקה, גברה התסיסה בנגב.
בסיורים רגליים לאורך קו המים ובסביבתו, נפלו עד מחצית דצמבר 1947, 16 לוחמים. מלחמת העצמאות החלה. ב-13 בדצמבר 1947 נשלח לנגב מפקד הגדוד השני, משה נצר, יחד עם המטה שלו ועם לוחמי פלוגה ה'. הפלוגה הוצבה בכמה מיישובי הנגב הצפוני. משה נצר קיבל את הפיקוד על הנגב, ומשה ברכמן היה לסגנו. לרשותו של משה נצר עמדו כ-450 פלמ"חאים.
כאשר גברה הלחימה בנגב, נדרש מענה לירי על התחבורה שהובילה אל הנגב ובדרכים בתוך הנגב, והיה צריך להתגבר על החבלות בקו המים. הפלמ"ח גייס את הרזרבה החיפאית (פלמ"חאים שכבר סיימו את שירותם בפלמ"ח ואורגנו כרזרבה שתיקרא לדגל ביום פקודה). הרזרבה החיפאית נשלחה לנגב, ולגדוד השני נוספו עוד 50 לוחמים.
על הגדוד הוטלו משימות לחימה וארגון כבדות: לווי שיירות מהצפון שפרצו דרכם לנגב; ליווי שיירות לפיזור תכולת השיירות בתוככי הנגב; שמירה על קו המים מפני החבלות המרובות; סיוע ליישובים מותקפים; הגדוד הקים מטה עורפי בת"א שעסק בארגון השיירות ועמד בקשר עם וועדת הנגב. הנטל על מפקדת הגדוד היה כבד מנשוא.
ב-11 בינואר 1948 התמנה נחום שריג למפקד הנגב. הוא החל בהקמת מטה לחטיבת הנגב, והקים ברוחמה מחנה להדרכת טירונים, אשר יתגברו את הגדודים. הוא לקח מהגדוד השני את הפלוגה שהוצבה בנגב המערבי, ועל בסיסה הקים את הגדוד השמיני, בפיקודו של חיים בר לב (הכידון). נחל באר שבע, בקטע שממערב לעיר, נקבע כגבול הגזרות בין שני הגדודים.
בגדוד השמיני היו 3 פלוגות: אחת בנגב המערבי, אחת מוקטנת בחלוצה, ואחת מוקטנת ביישובים המבודדים, בית אשל ונבטים. הגדוד השני החזיק פלוגה בניר עם, ועוד פלוגה, הרזרבה החיפאית שאנשיה קיבלו את הכינוי "חיות הנגב", במשמר הנגב ובבארי.
שני הגדודים אבטחו את קו המים, כל גדוד בגזרתו. ליווי השיירות התחלק בין שני הגדודים: הגדוד השני ליווה את השיירות מ"הצפון" ועד ניר-עם, ואת רכב האספקה וחומרי הביצור ליישובים בגזרתו. כוח הליווי של הגדוד השמיני היה מגיע לניר-עם ומלווה משם שיירת אספקה וחומרי הביצור ליישובים בגזרתו.
סמוך לפלישה המצרית מנתה החטיבה כ-1000 לוחמים ולוחמות; היישובים הצעירים תוגברו בכוח אדם ומנו 40-50 איש, ואילו בכל אחד מיישובי שער הנגב היו 70-90 לוחמים. חימוש הלוחמים כלל נשק קל, ונשק אנטי-טנקי פרימיטיבי למדי: רובים נ.ט, בקבוקי מולוטוב ושקיות חומר נפץ במשקל 1 ק"ג.
לקראת הפלישה, במסגרת מבצע ברק, כבשה החטיבה את הכפרים הערביים סאוופיר ברייר, חוליקאת וכאוכבה. בכך יכלה להיערך לקראת הפלישה המצרית, ללא כפרים ערביים בעורפה.
לקראת ההצבעה באו"ם על חלוקת הארץ, גבר המתח בארץ ישראל. מטה הפלמ"ח הורה לגדוד השני, לשלוח לנגב פלוגה שתהיה תחת פיקודו של משה ברכמן. ב-24 בנובמבר 1947 התמקמה פלוגה ב' בנגב המערבי. לאחר קבלת ההחלטה באו"ם על החלוקה, גברה התסיסה בנגב.
בסיורים רגליים לאורך קו המים ובסביבתו, נפלו עד מחצית דצמבר 1947, 16 לוחמים. מלחמת העצמאות החלה. ב-13 בדצמבר 1947 נשלח לנגב מפקד הגדוד השני, משה נצר, יחד עם המטה שלו ועם לוחמי פלוגה ה'. הפלוגה הוצבה בכמה מיישובי הנגב הצפוני. משה נצר קיבל את הפיקוד על הנגב, ומשה ברכמן היה לסגנו. לרשותו של משה נצר עמדו כ-450 פלמ"חאים.
כאשר גברה הלחימה בנגב, נדרש מענה לירי על התחבורה שהובילה אל הנגב ובדרכים בתוך הנגב, והיה צריך להתגבר על החבלות בקו המים. הפלמ"ח גייס את הרזרבה החיפאית (פלמ"חאים שכבר סיימו את שירותם בפלמ"ח ואורגנו כרזרבה שתיקרא לדגל ביום פקודה). הרזרבה החיפאית נשלחה לנגב, ולגדוד השני נוספו עוד 50 לוחמים.
על הגדוד הוטלו משימות לחימה וארגון כבדות: לווי שיירות מהצפון שפרצו דרכם לנגב; ליווי שיירות לפיזור תכולת השיירות בתוככי הנגב; שמירה על קו המים מפני החבלות המרובות; סיוע ליישובים מותקפים; הגדוד הקים מטה עורפי בת"א שעסק בארגון השיירות ועמד בקשר עם וועדת הנגב. הנטל על מפקדת הגדוד היה כבד מנשוא.
ב-11 בינואר 1948 התמנה נחום שריג למפקד הנגב. הוא החל בהקמת מטה לחטיבת הנגב, והקים ברוחמה מחנה להדרכת טירונים, אשר יתגברו את הגדודים. הוא לקח מהגדוד השני את הפלוגה שהוצבה בנגב המערבי, ועל בסיסה הקים את הגדוד השמיני, בפיקודו של חיים בר לב (הכידון). נחל באר שבע, בקטע שממערב לעיר, נקבע כגבול הגזרות בין שני הגדודים.
בגדוד השמיני היו 3 פלוגות: אחת בנגב המערבי, אחת מוקטנת בחלוצה, ואחת מוקטנת ביישובים המבודדים, בית אשל ונבטים. הגדוד השני החזיק פלוגה בניר עם, ועוד פלוגה, הרזרבה החיפאית שאנשיה קיבלו את הכינוי "חיות הנגב", במשמר הנגב ובבארי.
שני הגדודים אבטחו את קו המים, כל גדוד בגזרתו. ליווי השיירות התחלק בין שני הגדודים: הגדוד השני ליווה את השיירות מ"הצפון" ועד ניר-עם, ואת רכב האספקה וחומרי הביצור ליישובים בגזרתו. כוח הליווי של הגדוד השמיני היה מגיע לניר-עם ומלווה משם שיירת אספקה וחומרי הביצור ליישובים בגזרתו.
סמוך לפלישה המצרית מנתה החטיבה כ-1000 לוחמים ולוחמות; היישובים הצעירים תוגברו בכוח אדם ומנו 40-50 איש, ואילו בכל אחד מיישובי שער הנגב היו 70-90 לוחמים. חימוש הלוחמים כלל נשק קל, ונשק אנטי-טנקי פרימיטיבי למדי: רובים נ.ט, בקבוקי מולוטוב ושקיות חומר נפץ במשקל 1 ק"ג.
לקראת הפלישה, במסגרת מבצע ברק, כבשה החטיבה את הכפרים הערביים סאוופיר ברייר, חוליקאת וכאוכבה. בכך יכלה להיערך לקראת הפלישה המצרית, ללא כפרים ערביים בעורפה.