הסברה בפלמ"ח

כחיל בעל גוון תנועתי ואידיאולוגי, הכפוף למטה ארגון ההגנה ולמוסדות היישוב, נזקק הפלמ"ח למערך חינוכי-הסברתי. בתחילת הדרך הייתה זו תשובה לצורך הבולט של היחידות באינפורמציה, ודי היה בדמות סמכותית בעלת כישורים מתאימים (כושר ביטוי, יכולת אינטלקטואלית) שהעבירה אל השטח מידע מהדרגים הגבוהים: ממטה הפלמ"ח, מפיקוד ההגנה ומהנהגת היישוב. במסגרת הפלוגות התקיימו פעולות תרבות והסברה כבר ב- 1942: פעילות שוטפת (מסיבות ליל-שבת, הרצאות) - באחריות ועדות התרבות, וכן כינוסים פלוגתיים, עלונים פלוגתיים וסִפריות. עם התרחבות הפלמ"ח ופיזור מחלקותיו בין הקיבוצים על-פי הסדר העבודה והאימונים, נדרשה פעולה ריכוזית יותר.
מערכת ההסברה בפלמ"ח הוקמה כדי להתמודד בראש ובראשונה עם בעיות המוטיבציה, ואט אט עברה לטפל גם בנושאים אחרים: בארגון התנדבותי ובעל אתוס שוויוני כמו הפלמ"ח היה זה חשוב להסביר את המצב לאנשים מן השורה ולשתפם בהחלטות, ולא רק להנחית פקודות. הפלמ"ח התאפיין בכך שכל אדם, ולו גם טוראי, ראה כזכותו לדעת הכל וכל מפקד ראה חובה לעצמו לספר כל שניתן.
לא תמיד התקיימה ההפרדה בין התחומים. כך נכרכו יחד הנחלת הדעת והדעה בהרצאות בנושא ידיעת הארץ, שזכו למעמד מיוחד, ושהתרכזו בהיסטוריה ובגיאוגרפיה של הארץ, בתולדות היישוב היהודי בארץ וחשיבותו ובהכרת הערבים והמזרח התיכון בכלל. במחנות רבים הותאמו תכני ימי הלימודים לסביבה ולמציאות. פעילות ההסברה והתרבות הייתה לעיתים קרובות פועל יוצא מאישיותו ומהיקף קשריו של קצין ההסברה ביחידה. כשקצין ההסברה של הגדוד הרביעי היה בני מרשק, שהיה ידוע הן בקשריו והן ביוזמותיו, הופיעו לפני חיילי יחידתו אמנים ידועים.
פעילויות תרבותיות מיוחדות היו אף הן פרי יוזמה מקומית: חגים, ימי זיכרון או ימי ציון לאירועים מרכזיים בתולדות עם-ישראל והיישוב (כגון י"א באדר) זכו להתייחסות טקסית וחינוכית.