ה"פוליטרוק" של הפלמ"ח
מקור המושג 'פוליטרוק' הוא בצבא-האדום הסובייטי. על ה'פוליטרוקים', קומיסרים פוליטיים שהיו מוצבים בכל יחידה, הוטלו החינוך האידיאולוגי והאינדוקטרינציה. מעמדם היה בכיר יותר משל המפקדים הצבאיים והם יכלו לאסור כל חייל או קצין בעוון "אנטי מהפכנות" או כל כפירה אידיאולוגית אחרת.
מקור המושג 'פוליטרוק' הוא בצבא-האדום הסובייטי. על ה'פוליטרוקים', קומיסרים פוליטיים שהיו מוצבים בכל יחידה, הוטלו החינוך האידיאולוגי והאינדוקטרינציה. מעמדם היה בכיר יותר משל המפקדים הצבאיים והם יכלו לאסור כל חייל או קצין בעוון "אנטי מהפכנות" או כל כפירה אידיאולוגית אחרת. הפלמ"ח, שיכולת העמידה של ברה"מ והצבא-האדום במלחמת העולם השנייה שימשה עבורו מופת צבאי, ולא פחות מכך - חינוכי, אימץ את המונח 'פוליטרוק' ככינוי לקצין התרבות החטיבתי. אך כאן נסתיים החיקוי - הרחק מדגם הפוליטרוק הסובייטי. קצין התרבות של הפלמ"ח היה כפוף למפקד הצבאי ואחראי לתחום מצומצם יותר, מה גם שהחינוך האידיאולוגי בפלמ"ח לא אופיין בטוטאליטריות של הצבא-האדום.
בני מרשק, קצין החינוך של הגדוד השלישי ואחרי כן של הרביעי, היה נואם כריזמטי ומלהיב וגם איש רעים להתרועע. את בני לא ניתן לסווג אף באחד מהדגמים הידועים, אך מאחר שפעילותו התפרסה על פני כל יחידות הפלמ"ח, זכה בתואר 'הפוליטרוק של הפלמ"ח'. יש הטוענים כי הכינוי בא לו על שם הקומיסר הפוליטי הרוסי בספר 'אנשי פאנפילוב', שנהג לחלקו כשי למגוייסים.
בני, חבר קיבוץ גבעת-השלושה ויליד פולין, היה מבוגר מרוב הלוחמים והמפקדים. בשנת 1942, תחת איום הפלישה הגרמנית, חויבו כל תנועות ההתיישבות, על פי צו הגיוס של מוסדות היישוב, להקצות מחבריהן מיכסת גיוס לשירות. ברוח המגמה של 'הקיבוץ המאוחד' תנועתו, פעל בני למען גיוס לפלמ"ח, ועד מהרה נתן דוגמא אישית והתגייס בעצמו. בפעילות תרבותית החל לעסוק מיוזמתו, כשהוא מתרכז במסירת אינפורמציה, בשיחות מוטיבציה ואף באמרגנות. בני היה בן-בית בקרב אנשי הבוהמה בתל אביב, וקשריו המסועפים בהנהגת היישוב וההגנה היו לשם דבר. הוא היה נוסע לתל אביב כדי לסדר מאה ואחד דברים וחוזר כשבאמתחתו אמן ידוע, או מרצה, איש לא סירב לו כאשר ביקש ממנו להופיע בפני הפלמ"חניקים.
הפלמ"ח התאפיין בהכרה בזכותו של החייל הפשוט ביותר לדעת ובחובתו של המפקד ליידע וגם להתייעץ באנשיו. בני מרשק סימל את העיקרון החינוכי הזה - הזכות לדעת, החובה לדעת. באמצעות 'מסירת האינפורמציה', שהפכה לשם דבר בפלמ"ח ומחוצה לו, הוא הצליח להקנות לאנשים את התחושה ש"הם בעיניינים", שותפים להחלטה ולמעשה. היה לו כישרון לעשות מידיעות "חדשות", גם כשהיו ידועות לכל, ועל כן היו נוהגים להכריז בבואו למחנה: "חבר'ה, המאורעות הולכים". בני עבר מיחידה ליחידה ודיבר ברוב רגש לפני חבורה היושבת במעגל סביב מדורה או בחדר האוכל של אחד הקיבוצים. לרוב היו דבריו נכנסים אל הלב, גם אצל השובבים והציניקנים ביותר. בנאומיו היה משלב דיון במאורעות היום, דברים ששמע מאחד ה"חשובים" (בן-גוריון, גלילי, שדה, אלון), מתעכב על מחלוקת רעיונית ומספר על אחת מפעולות הפלמ"ח.
עיקר דבריו היו דברי עידוד: לאלה שהתקנאו במגוייסי הצבא הבריטי הנמצאים במרכז ה"אקשן", הבטיח מרשק כי אוט-טו-טו יהיה מאבק כנגד הבריטים. אם נודע לו על מגוייס החושב לעזוב את היחידה, היה משכנעו להישאר. לוחמי חטיבת הראל זוכרים לבני את תרומתו בהצתת הלבבות ובעידוד הרוח הנפולה בתקופה הקשה של הלחימה בחזית ירושלים, אם כי לעיתים הרגיז בעודף התלהבותו.
דמותו של מרשק היא דוגמה ליסוד הוולונטארי והדמוקרטי של השירות בפלמ"ח ולכוחה של ההתלהבות והאמונה היוקדת.
בני מרשק, קצין החינוך של הגדוד השלישי ואחרי כן של הרביעי, היה נואם כריזמטי ומלהיב וגם איש רעים להתרועע. את בני לא ניתן לסווג אף באחד מהדגמים הידועים, אך מאחר שפעילותו התפרסה על פני כל יחידות הפלמ"ח, זכה בתואר 'הפוליטרוק של הפלמ"ח'. יש הטוענים כי הכינוי בא לו על שם הקומיסר הפוליטי הרוסי בספר 'אנשי פאנפילוב', שנהג לחלקו כשי למגוייסים.
בני, חבר קיבוץ גבעת-השלושה ויליד פולין, היה מבוגר מרוב הלוחמים והמפקדים. בשנת 1942, תחת איום הפלישה הגרמנית, חויבו כל תנועות ההתיישבות, על פי צו הגיוס של מוסדות היישוב, להקצות מחבריהן מיכסת גיוס לשירות. ברוח המגמה של 'הקיבוץ המאוחד' תנועתו, פעל בני למען גיוס לפלמ"ח, ועד מהרה נתן דוגמא אישית והתגייס בעצמו. בפעילות תרבותית החל לעסוק מיוזמתו, כשהוא מתרכז במסירת אינפורמציה, בשיחות מוטיבציה ואף באמרגנות. בני היה בן-בית בקרב אנשי הבוהמה בתל אביב, וקשריו המסועפים בהנהגת היישוב וההגנה היו לשם דבר. הוא היה נוסע לתל אביב כדי לסדר מאה ואחד דברים וחוזר כשבאמתחתו אמן ידוע, או מרצה, איש לא סירב לו כאשר ביקש ממנו להופיע בפני הפלמ"חניקים.
הפלמ"ח התאפיין בהכרה בזכותו של החייל הפשוט ביותר לדעת ובחובתו של המפקד ליידע וגם להתייעץ באנשיו. בני מרשק סימל את העיקרון החינוכי הזה - הזכות לדעת, החובה לדעת. באמצעות 'מסירת האינפורמציה', שהפכה לשם דבר בפלמ"ח ומחוצה לו, הוא הצליח להקנות לאנשים את התחושה ש"הם בעיניינים", שותפים להחלטה ולמעשה. היה לו כישרון לעשות מידיעות "חדשות", גם כשהיו ידועות לכל, ועל כן היו נוהגים להכריז בבואו למחנה: "חבר'ה, המאורעות הולכים". בני עבר מיחידה ליחידה ודיבר ברוב רגש לפני חבורה היושבת במעגל סביב מדורה או בחדר האוכל של אחד הקיבוצים. לרוב היו דבריו נכנסים אל הלב, גם אצל השובבים והציניקנים ביותר. בנאומיו היה משלב דיון במאורעות היום, דברים ששמע מאחד ה"חשובים" (בן-גוריון, גלילי, שדה, אלון), מתעכב על מחלוקת רעיונית ומספר על אחת מפעולות הפלמ"ח.
עיקר דבריו היו דברי עידוד: לאלה שהתקנאו במגוייסי הצבא הבריטי הנמצאים במרכז ה"אקשן", הבטיח מרשק כי אוט-טו-טו יהיה מאבק כנגד הבריטים. אם נודע לו על מגוייס החושב לעזוב את היחידה, היה משכנעו להישאר. לוחמי חטיבת הראל זוכרים לבני את תרומתו בהצתת הלבבות ובעידוד הרוח הנפולה בתקופה הקשה של הלחימה בחזית ירושלים, אם כי לעיתים הרגיז בעודף התלהבותו.
דמותו של מרשק היא דוגמה ליסוד הוולונטארי והדמוקרטי של השירות בפלמ"ח ולכוחה של ההתלהבות והאמונה היוקדת.