להקת הצ'יזבטרון

להקת 'הצ'יזבטרון' (להלן: 'הלהקה') הייתה להקת הזמר והבידור של הפלמ"ח, אשר הוקמה בינואר 1948 והייתה מתרומותיו התרבותיות המוכרות של הפלמ"ח. במשך כל שבע שנות קיומו, עד למלחמת העצמאות, לא נזקק הפלמ"ח, שיחידותיו היו פזורות בין משקי ההתיישבות העובדת, ללהקה משלו. הצורך עלה כאשר פרצה מלחמת העצמאות (ב- 30 בנובמבר 1947), שבמהלכה נותקו יחידות הפלמ"ח מבסיסיהן במשקים והיו ללוחמים "במישרה מלאה". דגם להקת הבידור הצבאית היה מקובל בצבאות במלחמת העולם השנייה, כאמצעי להרמת המורל ולהסחת דעת, ודרך לאפשר לחיילים להתבדר. גם למתנדבי היישוב בצבא הבריטי הייתה לקראת סוף מלחה"ע השנייה להקה משלהם- להקת הבריגדה היהודית. דגם זה נמצא מתאים גם לפלמ"ח.
הלהקה נדדה בעיקר בין היחידות הלוחמות והביאה משב רוח אופטימי ומרענן גם אל המשלטים המרוחקים ביותר, כמו גם לעורף. ראשיתה של הלהקה בשניים-שלושה "משוגעים לדבר" שגוייסו מהפלוגות בידי יוזם הלהקה חיים חפר, אשר כתב את המופע הראשון עבור מחלקתו ששהתה בתנאי שדה. ב- 2 בפברואר 1948 התקיימה הופעתה הראשונה של הלהקה לפני חניכי קורס המכ"ים של הפלמ"ח בקיבוץ דליה. רוב המופעים כללו שירים ומערכונים, שמילותיהם נכתבו בידי חיים חפר, חיים גורי ומשה שמיר, והולחנו בידי ארגוב, וילנסקי ועוד. ההופעות ביטאו הלכי רוח שרווחו בקרב הלוחמים, הגיבו על תופעות בחיי הגדודים, תקפו את השלטון הבריטי ולא היססו למתוח ביקורת על ה"ג'ובניקים" או על פירוק הפלמ"ח (בשיר 'זה הכל עניין של אופי').
הלהקה שהייתה ניידת, נעה במשאית, בקומנדקר ובג'יפ: רבות מהופעותיה היו בחזית, בתנאים קשים. פעמים רבות שימשו מישטח סלעים, פיסת עפר מאובקת או המשאית עצמה כבימה. את התאורה סיפקו פנסי ג'יפ, אור שמש או ירח, לוקס ומדורה. היו מיקרים בהם הופיעה הלהקה ארבע עד חמש פעמים ביום, בכל פעם מול כיתה אחת בלבד. בנגב הנצור הופיעה הלהקה 24 פעמים בתוך עשרה ימים. בדרכה לאחת ההופעות אף עלתה המשאית על מוקש וכמה מאנשיה נפצעו. העובדה שהלהקה הופיעה במקומות המסוכנים ביותר בזמן המלחמה תרמה להעלאת המורל והיה מי שקבע כי "הצ'יזבטרון שווה גדוד". יש לציין, עם זאת, כי מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, אסר על חברי הלהקה ליטול חלק בפעולות קרביות.
בלהקה הופיעו מראשית פעילותה שייקה אופיר ונעמי פולני, מלווים באקורדיון. עם הזמן הצטרפו אליהם חברים נוספים, והמספר נע בין עשרה לחמישה-עשר. מצב כוח האדם בעת המלחמה היה "נזיל" , ותהליך בחירת האמנים היה ספונטני למדי.
במאי הלהקה היה שמואל בונים. החזרות התנהלו ביפו, ומטה הפלמ"ח הוא שארגן את הופעותיה בחזית.
בקיץ 1949 פורקה הלהקה, לא לפני שהתעמתה עם קצין התרבות של צה"ל, שדרש לצנזר טקסטים חריפים כנגד פירוק הפלמ"ח.