הווי וסמלים

ההווי המיוחד שנוצר בפלמ"ח נחשב כמאפיין את עולמו של הנוער העברי בארץ. רוב מרכיבי הווי זה לא היו בלעדיים לפלמ"ח (המדורה, הקומזיץ, ריקודי ההורה והשירה בציבור), אולם הפלמ"ח הוא שגיבשם למסכת אחת והפך אותם לסמליו. מקורותיו של הווי זה מגוונים - מרכיביו נלקחו מתנועות הנוער החלוציות, מהקיבוצים ואף מן השכנים הערבים.
התנאים הפיזיים של השירות בפלמ"ח חייבו קיום כינוסים קבוצתיים תחת כיפת השמיים, בפרדסים ובפאתי מידבר. המדורה ומעגל היושבים סביבה שימשו כמרכז החברתי. סביב המדורה ניתן היה למצוא את כולם - החברים, המפקדים, הסיפורים, פינג'אן הקפה, דיון סוער, ובעת הצורך אפילו נציגי ההנהגה. הלהבה משתקפת בברק העיניים, תפוחי האדמה ניצלים בגחלים הלוחשות, ריח הקפה עולה באף, מישהו פוצח בשיר, מאי שם נשלפים מפוחית וחליל ומיד ממלאים את חלל האוויר קולות שירה, צחוק וויכוחים. המדורה ביטאה את ה'ביחד' של הפלמ"ח, את רוח החברותא, הנוצרת סביב מוקד החום, כשהסובבים אותו מתלוצצים, שרים ורוקמים קשרי אהבה. היא שימשה גם כ"פרלמנט" של הפלמ"ח, בו מתווכחים ומלבנים בעיות. מלבד היותה המוקד החברתי, שימשה המדורה גם כמוקד חינוכי, אשר באמצעותו מונחלים ערכי הפלמ"ח (שיתוף, שיוויון, חברות) באופן בלתי פורמלי. יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח ומפקדו הראשון, נתן למדורה את מעמדה הערכי כסמל לליכוד השורות במדורו 'סביב המדורה', שהתפרסם ב'במעלה', ביטאון תנועת הנוער העובד, ומאוחר יותר בעיתונים 'לאחדות העבודה' ו'על המשמר'. בכתיבתו מסמלים חום המדורה ואורה את מצב העם היהודי כולו.
הישיבה סביב המדורה הייתה אירוע קבוצתי ואינטימי של ההכשרה או המחלקה, אולם בשפה הרשמית של הפלמ"ח, שפת הטקסים והעצרות, סימלה המדורה את מהותו של הפלמ"ח, את הרעות והשיוויוניות. ברבות השנים, לאחר שהפלמ"ח הפך לנושא נוסטלגי, ייצגה המדורה ערכים ועבר משותף המובנים מאליהם לפלמ"חאים, דבר טוב ומיוחד שחלף ואיננו עוד.
למדורה היו טקסים ופולחן משלה. אחד מהם היה שתיית הקפה. הקפה בושל בקנקן פח קטן, אותו פינג'אן, שהיה גם נושא לשיר מפורסם מאת חיים חפר. לאחר שהוכן על כל כלליו ודיקדוקיו היה המשקה הריחני נלגם תוך מצמוץ שפתיים. חפר הזכיר, כי טקס שתיית הקפה היה כרוך גם בנימוסי שולחן:
מתחילים למזוג למפקד או לבחורה ומעבירים מיד ליד. על הלוגם לשאוב את הקפה ברעש, לפלוט אנחה של שביעות רצון ולשבח את עושה הקפה. האחרים ממתינים לתורם אגב שירה או סיפורי מעשיות. סימן למידות מגונות- מי שנטל פינג'אן שלא בתורו. גם המוזג צריך לזכור שהקפה אמור להספיק לכולם.
מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון, כתב כי הישיבה סביב המדורה וגמיעת הקפה הביעו רצון (ולו גם לא מודע) להתערות בטבע הארץ ובמנהגי יושביה הערבים.
טקס שתיית הקפה משקף תפיסה חברתית מיוחדת לפלמ"ח, ששברה את דפוסי ההירארכיה המקובלים באירגונים צבאיים.
הפלמ"ח לא הרבה בטקסים של שיגרה, והטקסים שהתקיימו (כנסי פלוגות, מסכות חג וכמובן כינוסי הפלמ"ח) התאפיינו בשתי צורות ביטוי סותרות לכאורה: מעל הבמה נישאו נאומים רשמיים, בשפה גבוהה, על תפקידו של הפלמ"ח, על המאבק בבריטים ובערבים, על הקשר של עם ישראל לארצו וכו'. מצד אחר התקיימו לצד הבמה מפגשי רעים קולניים, המלווים בטפיחות עזות על השכם והתלוצצויות. לעיתים שולבו בתוכנית הטקס גם קטעי שירה והומור, כדי לעזור ב"עיכול" הדברים הרציניים יותר. כל צורות הביטוי של הפלמ"ח (העלונים, הכנסים, הטקסים) נעו בין שני הקטבים הללו - הרצינות הציונית והקלילות החבר'המנית. ריקוד ההורה, שהיה חלק מתרבותה של ההתיישבות העובדת, אומץ אף הוא על ידי הפלמ"ח והפך לסיום הקבוע של אירועים קבוצתיים: מפוחית פצחה בנגינה ומיד געש המחול והתלכדו המעגלים.
המשורר הפלמ"חאי, חיים גורי, כינה את הווי הפלמ"ח בשם 'תרבות המעגל'. הייתה זו תרבות היחד: הישיבה במעגל סביב המדורה, השירה בציבור, השיחה ותחושת השותפות. תרבות זו שאפה לביטול ההירארכיה בין החברים, שלא יהיו מרכז ושוליים בקבוצה. בניגוד ליחידה צבאית רגילה, הוצגו הפקודות בפלמ"ח כ"הצעות לסדר היום", בסיס לדיון ולוויכוחים. מובן שהסמכות להחליט הייתה בידי המפקדים בלבד, אולם פקודותיהם לא הונחתו כהוראות כפויות, אלא נמסרו באמצעות הסברה ושכנוע במסגרת חברית, שבה כולם שווים לכאורה. חשוב לזכור כי חלק ניכר מהווי הפלמ"ח שימש כאמצעי - ייחודי, מקורי ובלתי רשמי - לקיומה ולניהולה של מסגרת צבאית התנדבותית. יש המכנים את הפלמ"ח "תנועת נוער במדים". ההווי המיוחד של הפלמ"ח מאשש קביעה זו, אולם ראוי להבחין כי בפלמ"ח שירתו מאפייני תנועת הנוער מטרות צבאיות מובהקות.