קשרים בין הפלמ"ח לגדנ"ע
הפלמ"ח, שכוחו המגוייס היה מבוסס ברובו על גילאים צעירים, ביקש לקלוט לשורותיו בני נוער בדרכים שונות. אחד ממאגרי כוח האדם הזמינים שעמדו לרשותו היו בני נוער שכבר השתייכו ל'הגנה', והיו מאוגדים במסגרת הגדנ"ע (גדודי נוער).
הפלמ"ח, שכוחו המגוייס היה מבוסס ברובו על גילאים צעירים, ביקש לקלוט לשורותיו בני נוער בדרכים שונות. אחד ממאגרי כוח האדם הזמינים שעמדו לרשותו היו בני נוער שכבר השתייכו ל'הגנה', והיו מאוגדים במסגרת הגדנ"ע (גדודי נוער). ההחלטה על הקמת הגדנ"ע התקבלה ב'הגנה' בנובמבר 1940, בכוונה לפתוח את האירגון בפני בני נוער בגילאים 15-18 ולהכשירם לשאת בתפקידים ביטחוניים. באותה שעה כבר היו מאות נערים פעילים ב'הגנה', והיה צורך להגדיר את תפקידיהם, חובותיהם ודרכי הפעלתם. הקמת הגדנ"ע נועדה גם להרחיב את שורות האירגון שהידלדלו עם הגיוסים הראשונים לצבא הבריטי ולהיאבק בזליגת בני נוער לאצ"ל וללח"י. בפועל החל הגדנ"ע לפעול בקיץ 1941, במועד מקביל לייסוד הפלמ"ח.
השאיפה לקיים קשרי גומלין בין הפלמ"ח לגדנ"ע שררה ב'הגנה' מלכתחילה. ביטוי לכך ניתן במינויים של שני אנשי פלמ"ח לתפקידים המרכזיים בגדנ"ע בתקופה הראשונה לפעילותו: קצין הנוער הארצי (קצנ"א) הראשון היה יצחק דובנו (לפני שמונה כקצין ההדרכה של הפלמ"ח), והמדריך הראשי היה מאיר רבינוביץ (בץ). גם בהמשך הוסיף הפלמ"ח לשגר שליחים מטעמו לצורך פיקוד והדרכה בגדנ"ע; אולם במרוצת הזמן התרופפו הקשרים בין שתי המסגרות.
הפלמ"ח שאף להדק את הזיקה בינו לבין הגדנ"ע מאחר שראה בו מקור לכוח-אדם מוכשר ובעל יכולת. הסוגיה הועלתה לסדר היום בשנת 1943, בהשפעת מאמץ מטה הפלמ"ח להרחיב את שורות החטיבה. בדיונים שנערכו במפקדת ה'הגנה', טענו נציגי מטה הפלמ"ח שאין להסתפק בהקניית חינוך טרום-צבאי לחברי הגדנ"ע, והכרח לחנכם להתנדב לפלמ"ח. הם התנגדו לפיצול גדודי הנוער לפי האזורים השונים ולהכפפתם לפיקוד המקומי של ה'הגנה', וביקשו להקים חטיבה ארצית של גדודי נוער תחת פיקוד הפלמ"ח. הצעה זו נדחתה ובמקומה התקבלה הצעה חליפית של הפלמ"ח. בהתאם לה, העמידה ה'חטיבה' לרשות הגדנ"ע בסניפים הגדולים מפקדים שהיו כפופים למרות הגדנ"ע, והגדנ"ע גייס לפלמ"ח את מפקדי הכיתות מבין חבריו חייבי הגיוס, תוך הסכמה שהם ישרתו בבסיסים קרובים לערים ויוסיפו להקדיש חלק מזמנם להדרכה בגדנ"ע.
הציפייה בפלמ"ח הייתה שהדוגמא האישית של מדריכי הגדנ"ע לחניכיהם, השיפור בכושרם המקצועי והתוספת הראשונית בכוח-אדם, יובילו בעתיד להגדלת כמות המתגייסים לחטיבה מבין חברי הגדנ"ע. בפועל נכזבה התקווה, ומספר מועט יחסית של חברי גדנ"ע הצטרפו במרוצת הזמן לשורות הפלמ"ח. אי-ההצלחה ביצירת נתיב גיוס יעיל מהגדנ"ע לפלמ"ח נבע כפי הנראה ממאבקי כוח בין מטה הפלמ"ח לבין מפקדות ה'הגנה' המקומיות, וכן מהעובדה שרוב הנוער בגדנ"ע העדיף לעבור עם התבגרותו לחי"ש או לנוטרות, שהיו מסגרות נוחות יותר לשירות.
השאיפה לקיים קשרי גומלין בין הפלמ"ח לגדנ"ע שררה ב'הגנה' מלכתחילה. ביטוי לכך ניתן במינויים של שני אנשי פלמ"ח לתפקידים המרכזיים בגדנ"ע בתקופה הראשונה לפעילותו: קצין הנוער הארצי (קצנ"א) הראשון היה יצחק דובנו (לפני שמונה כקצין ההדרכה של הפלמ"ח), והמדריך הראשי היה מאיר רבינוביץ (בץ). גם בהמשך הוסיף הפלמ"ח לשגר שליחים מטעמו לצורך פיקוד והדרכה בגדנ"ע; אולם במרוצת הזמן התרופפו הקשרים בין שתי המסגרות.
הפלמ"ח שאף להדק את הזיקה בינו לבין הגדנ"ע מאחר שראה בו מקור לכוח-אדם מוכשר ובעל יכולת. הסוגיה הועלתה לסדר היום בשנת 1943, בהשפעת מאמץ מטה הפלמ"ח להרחיב את שורות החטיבה. בדיונים שנערכו במפקדת ה'הגנה', טענו נציגי מטה הפלמ"ח שאין להסתפק בהקניית חינוך טרום-צבאי לחברי הגדנ"ע, והכרח לחנכם להתנדב לפלמ"ח. הם התנגדו לפיצול גדודי הנוער לפי האזורים השונים ולהכפפתם לפיקוד המקומי של ה'הגנה', וביקשו להקים חטיבה ארצית של גדודי נוער תחת פיקוד הפלמ"ח. הצעה זו נדחתה ובמקומה התקבלה הצעה חליפית של הפלמ"ח. בהתאם לה, העמידה ה'חטיבה' לרשות הגדנ"ע בסניפים הגדולים מפקדים שהיו כפופים למרות הגדנ"ע, והגדנ"ע גייס לפלמ"ח את מפקדי הכיתות מבין חבריו חייבי הגיוס, תוך הסכמה שהם ישרתו בבסיסים קרובים לערים ויוסיפו להקדיש חלק מזמנם להדרכה בגדנ"ע.
הציפייה בפלמ"ח הייתה שהדוגמא האישית של מדריכי הגדנ"ע לחניכיהם, השיפור בכושרם המקצועי והתוספת הראשונית בכוח-אדם, יובילו בעתיד להגדלת כמות המתגייסים לחטיבה מבין חברי הגדנ"ע. בפועל נכזבה התקווה, ומספר מועט יחסית של חברי גדנ"ע הצטרפו במרוצת הזמן לשורות הפלמ"ח. אי-ההצלחה ביצירת נתיב גיוס יעיל מהגדנ"ע לפלמ"ח נבע כפי הנראה ממאבקי כוח בין מטה הפלמ"ח לבין מפקדות ה'הגנה' המקומיות, וכן מהעובדה שרוב הנוער בגדנ"ע העדיף לעבור עם התבגרותו לחי"ש או לנוטרות, שהיו מסגרות נוחות יותר לשירות.