ה'רזרבה' (מילואים)

יחידת המילואים של הפלמ"ח נקראה ''רזרבה''. ראשיתה של ה'רזרבה' בשיחרורים הראשונים של הפלמ"חאים, בתום שתי שנות שירות, בשלהי 1943 ובתחילת 1944. ה'רזרבה' הוקמה באורח פורמלי בספטמבר 1944, כחלק מתהליך האירגון מחדש של יחידות הפלמ"ח, שהתרחש במחצית השנייה של שנת 1944. נידבכים אחרים של תהליך זה היו גיוס ההכשרות ויצירת מבנה של ארבעה גדודים.
כל משוחרר פלמ"ח שלא נדרש לתפקיד ב'הגנה' ולא התגייס לצבא הבריטי, נכלל ברשימת משרתי המילואים של ה'חטיבה', במידה ושירת בה למעלה משנה אחת. מי ששוחרר לפני כן הועבר ליחידת החי"ש (חיל-השדה), מאחר שרמת אימוניו לא נחשבה כמספקת, ובמסגרת ה'רזרבה' לא הייתה אפשרות להקנות לו את רמת האימון הנדרשת מלוחמי הפלמ"ח. מועדי המעבר ל'רזרבה' היו בחודשים מאי וספטמבר, בתום תקופת שירות של שנתיים לפחות. משך השירות נקבע בהתאם לתפקידים הצבאיים השונים שמילאו המגוייסים ולמידת חיוניותם.
חובתו של פלמ"חאי ב'רזרבה' הייתה להתנדב עד חודש אחד בשנה ללא תשלום, לצורך אימונים, השתלמויות, ימי עיון וכינוסים שונים. הוא היה עשוי להיקרא למבצעים קצרים או לפעולות דחופות של החטיבה, לפי הצורך. במרבית המקרים התייצבו אנשי המילואים לאימונים עם קריאה ראשונה, וחלקם הפסידו בשל כך את מקומות עבודתם. נכונותם לשרת מרצון חופשי נבעה מהזיקה החזקה של אנשי המילואים לחטיבה: הם הזדהו עם הפלמ"ח, ראו בו את ביתם, הוקירו אותו והכירו לו תודה על תרומתו להעשרתם האישית והרעיונית.
ערב מלחמת העצמאות, עם גבור המתיחות היהודית-ערבית בסתיו 1947, גוייסו יחידות ה'רזרבה' לתקופות שירות ממושכות יותר, בעיקר למשימות אבטחה במרחב הנגב ולליווי השיירות לירושלים. הגיוס המלא של ה'רזרבה' בראשית מלחמת העצמאות (דצמבר 1947), הגדיל את עוצמתו של הפלמ"ח מארבעה לשישה גדודים תוך זמן קצר, והיווה בסיס לקליטת מגוייסים חדשים וליצירת שלוש חטיבות הפלמ"ח במרס-אפריל 1948.
שיטת המילואים שהתגבשה בפלמ"ח הייתה אחד המקורות אשר השפיעו על עיצוב מערכת המילואים שהונהגה בצה"ל לאחר תום מלחמת העצמאות.