הפולמוסים בעקבות הפרישה
ב- 1963 פרץ וויכוח פומבי מעל דפי העיתונות (שראשיתו כבר ב- 1959).
ב- 1963 פרץ וויכוח פומבי מעל דפי העיתונות (שראשיתו כבר ב- 1959). בן-גוריון טען, כי פרישת יוצאי הפלמ"ח נעשתה באופן קולקטיבי, על פי הנחייה של מפ"ם או של יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד ומראשי מפ"ם. טבנקין השיב, כי הוא התנגד לפרישה מצה"ל, כי לא נהוג לתת הוראות בקיבוץ המאוחד, וכי יש לזכור שהיו יוצאי פלמ"ח שלא עזבו אלא פוטרו.
נכון כי לפרישת יוצאי הפלמ"ח מצה"ל היה גוון של מחאה מופגנת, לנוכח ביקורתם על האופן בו נבנה ומתנהל הצבא. חבורת המפקדים הזאת הייתה מלוכדת לא רק בשל חיילותה ארוכת הימים שכללה היכרות מגיל צעיר, אלא גם בשל הנטיות הפוליטיות המשותפות לחבריה. אולם רוב החוקרים מסכימים, כי לא ניתן לדבר על "הוראה" של מפ"ם או של אחד מראשיה לעזוב את הצבא. לכל היותר יצרה פרישת מפקדים אחדים אווירה ששימשה דוגמא לאחרים, או הקלה על לבטיהם, אולם אין מקום לראות זאת כהוראה לפרישה קולקטיבית.
הפרישה היוותה אקורד צורם אחרון לפרשת פירוק הפלמ"ח, סוגייה המעוררת מחלוקת עד עצם היום הזה.
נכון כי לפרישת יוצאי הפלמ"ח מצה"ל היה גוון של מחאה מופגנת, לנוכח ביקורתם על האופן בו נבנה ומתנהל הצבא. חבורת המפקדים הזאת הייתה מלוכדת לא רק בשל חיילותה ארוכת הימים שכללה היכרות מגיל צעיר, אלא גם בשל הנטיות הפוליטיות המשותפות לחבריה. אולם רוב החוקרים מסכימים, כי לא ניתן לדבר על "הוראה" של מפ"ם או של אחד מראשיה לעזוב את הצבא. לכל היותר יצרה פרישת מפקדים אחדים אווירה ששימשה דוגמא לאחרים, או הקלה על לבטיהם, אולם אין מקום לראות זאת כהוראה לפרישה קולקטיבית.
הפרישה היוותה אקורד צורם אחרון לפרשת פירוק הפלמ"ח, סוגייה המעוררת מחלוקת עד עצם היום הזה.