הפרישה המואצת של יוצאי הפלמ"ח מצה"ל

ברקע הפרישה הנרחבת (כשמונה קצינים בכירים) עמדה גם פרשת כנס הפלמ"ח ב- 14 באוקטובר 1949, שבעוון ההשתתפות בו סולקו אומנם רק שני קצינים יוצאי פלמ"ח מהצבא, אולם הפרשה כולה נתפסה כהתנכלות ברורה ליוצאי הפלמ"ח בצבא. לכך יש להוסיף את האופן מחוסר הרגישות בו הודח יגאל אלון (מפקדו האחרון של הפלמ"ח) מהפיקוד על חזית הדרום, דבר שנודע רק ימים אחדים לפני הכנס ויצר אווירה של מחאה וסולידריות בקרב יוצאי הפלמ"ח. כל זה אירע בזמן שקצינים יוצאי פלמ"ח המתינו זמן רב לשיבוצם בשל סחבת לא ברורה, או ששובצו בתפקידים משניים, יחסית. בעיניהם נראה כי גם לאחר פירוק האחרונה ביחידות הפלמ"ח, עדיין אין בכך די לבן-גוריון והוא נחוש בדעתו לסלק מצה"ל את כל מי שחולק על דעתו בדבר אופי הצבא.