ההתישבות העובדת כמקור גיוס של פיקוד הפלמ"ח בראשיתו

בעקבות החלטת המיפקדה הארצית על הקמת שש פלוגות הפלמ"ח החדשות, נדרשה התארגנות מיוחדת. מטה ה'הגנה' הטיל על ששת הפיקודים המרחביים של האירגון את מלאכת הגיוס החשאית. על כל פיקוד הוטלה האחריות להקמת פלוגה אחת. את מפקדי הפלוגות, רובם מבני ההתיישבות העובדת, מינה יצחק שדה, קצין המטה לענייני הפלמ"ח. רוב מפקדי הפלוגות היו תושבי אותו המרחב הפיקודי שבו הקימו את פלוגתם:
יגאל אלון, מפקד פלוגה א': נפות תל-חי, כינרת וגלבוע.
משה דיין מהמושב נהלל (אחר פציעתו של משה דיין החליפו מאיר דוידזון מקיבוץ אילון), מפקד פלוגה ב': נפות זבולון, יזרעאל וחיפה.
אורי יפה מקיבוץ מעוז-חיים, מפקד פלוגה ג': נפות שרון וירקון.
בנימין גולדשטיין, מפקד פלוגה ד': מחוז תל-אביב.
אברהם נגב מהמושב באר-טוביה, מפקד פלוגה ה': מחוז דרום.
ישראל ליברטובסקי, מפקד פלוגה ו': מחוז ירושלים.
הגיוס התנהל בחשאי. כל מפקד פלוגה גייס את צוותי פיקוד הפלוגה מהאנשים המתאימים במרחבו, שאותרו בעזרת מפקדי אזור ומפקדי הנפות של ה'הגנה'. מרבית המגוייסים הראשונים שנענו לקריאת הגיוס השתייכו בעבר ל'פלוגות השדה' (פו"ש) או ל'פלוגות האש' (S.N.S), ועתה הם נדרשו לאייש את צוותי הפיקוד של פלוגות הפלמ"ח החדשות.
רוב המגויסים הראשונים באו מן הקיבוצים ומהמושבים ומיעוטם מן העיר. בין חברי ההתיישבות העובדת הייתה מוטיבציה גבוהה לשרת בפלמ"ח, גם כאשר מרביתם של המתגייסים העדיפו את השירות בצבא הבריטי או בנוטרות.