ההיערכות המחודשת בפלמ"ח לנוכח איום פלישת הגרמנים
בתגובה לאירועים בחזית הבריטית-גרמנית במצריים, הורה מטה הפלמ"ח, ב- 24 באפריל 1942, על גיוסן המלא של כל פלוגות הפלמ"ח. במקביל, הוחל בריכוז כיתות סיירים וחבלנים בבסיסים זמניים, שמהם ניתן לעבור למקומות מיסתור בהרים במקרה של פלישה.
בתגובה לאירועים בחזית הבריטית-גרמנית במצריים, הורה מטה הפלמ"ח, ב- 24 באפריל 1942, על גיוסן המלא של כל פלוגות הפלמ"ח. במקביל, הוחל בריכוז כיתות סיירים וחבלנים בבסיסים זמניים, שמהם ניתן לעבור למקומות מיסתור בהרים במקרה של פלישה. יחד עם המגוייסים החדשים מנה הפלמ"ח כ- 1000 איש. ב- 21 ביוני 1942 הוצבו פלוגות הפלמ"ח ב- 19 משקים במתכונת של עבודה ואימונים (מחצית מהזמן לעבודה במשק ומחציתו לאימונים). בעיצומה של היערכות זו זומנו ראשי הפלמ"ח אל מייג’ור רינגרוז, מהקצינים האחראים על מחנה האימונים במשמר-העמק. הלה דיווח להם על פריצת הקווים הבריטים במצריים ועל האיום על ארץ ישראל, ונתן הוראה לרכז את פלוגות הפלמ"ח בדרום, במטרה לעכב את התקדמות הטנקים הגרמניים, אם ינסו לרדוף אחרי הצבא הבריטי הנסוג.
ב- 3 ביולי 1942 יצאה פקודת המטה הכללי של ה'הגנה' להיערכות מחודשת של פלוגות הפלמ"ח, והפלוגות המאומנות יותר הורדו לדרום.
פלוגה א' מהגליל העליון הדרימה לשלושה משקים: נגבה, כפר-מנחם ודורות.
פלוגה ב' עזבה את מקומה באזור יגור והתמקמה באזור הרצליה, בישובים שפיים, רשפון, הדר ורמת-הכובש. תפקידה הנוסף היה לאבטח את קוו החוף כנגד נחיתת חיילי קומנדו גרמניים.
פלוגה ה' - הדרומית ביותר - נשארה באזורה, ביישובים: נען, עיינות וגן-יבנה.
עם היערכות מחודשת זו יצאה פקודה מהמטה הכללי לעבור למתכונת אימונים מלאה. למשקים הובטח שהם יפוצו בימי עבודה בחודש אוגוסט. המיפקדה הארצית הורתה לחלק לפלוגות שנערכו בדרום נשק מה"סליקים" (מחסנים מוסתרים) של מחוז הדרום, אולם ראשי האיכרים במושבות הדרום, שה"סליקים" היו באחריותם, סירבו לתת נשק, בטענה - הנכונה כשלעצמה - שהנשק נרכש בזמנו בכספי המושבות והאיכרים עצמם. כאשר ראו מפקדי הפלמ"ח שהחלוקה מתעכבת, הורו להעביר במשאית גלויה את הנשק מה"סליק" המרכזי ביגור. כך קרה שבעת העברת אנשי הפלוגות א' וב' דרומה לא היה בידם נשק, והם נאלצו להסתפק במקלות. אירוע זה מצא את ביטויו באחד השירים של חיים חפר: "אל הנגב פלוגונת נשלחה - עם מקלות כתחליף לרובים". תוך ימים אחדים, כאמור, צויידו הפלוגות ברובים. בשלהי 1942, כשחלפה סכנת הכיבוש הגרמני הוחזרו פלוגות הפלמ"ח לבסיסי הקבע שלהן.
אין ספק שבמובן הצבאי קשה היה לצפות שהיערכות זאת תממש את ייעודה, כפי שציינו מאוחר יותר יוחנן רטנר ויצחק שדה. לפלוגות הבלתי מיומנות והדלות בציוד של הפלמ"ח לא היה כל סיכוי ממשי לעצור את השיריון הגרמני בתנאים הטופוגרפיים של הנגב, ואולם היא מבטאת את נכונותו של הישוב, למרות כוחותיו הדלים, לצאת לקרב ולהגן על חייו ועל יישוביו.
ב- 3 ביולי 1942 יצאה פקודת המטה הכללי של ה'הגנה' להיערכות מחודשת של פלוגות הפלמ"ח, והפלוגות המאומנות יותר הורדו לדרום.
פלוגה א' מהגליל העליון הדרימה לשלושה משקים: נגבה, כפר-מנחם ודורות.
פלוגה ב' עזבה את מקומה באזור יגור והתמקמה באזור הרצליה, בישובים שפיים, רשפון, הדר ורמת-הכובש. תפקידה הנוסף היה לאבטח את קוו החוף כנגד נחיתת חיילי קומנדו גרמניים.
פלוגה ה' - הדרומית ביותר - נשארה באזורה, ביישובים: נען, עיינות וגן-יבנה.
עם היערכות מחודשת זו יצאה פקודה מהמטה הכללי לעבור למתכונת אימונים מלאה. למשקים הובטח שהם יפוצו בימי עבודה בחודש אוגוסט. המיפקדה הארצית הורתה לחלק לפלוגות שנערכו בדרום נשק מה"סליקים" (מחסנים מוסתרים) של מחוז הדרום, אולם ראשי האיכרים במושבות הדרום, שה"סליקים" היו באחריותם, סירבו לתת נשק, בטענה - הנכונה כשלעצמה - שהנשק נרכש בזמנו בכספי המושבות והאיכרים עצמם. כאשר ראו מפקדי הפלמ"ח שהחלוקה מתעכבת, הורו להעביר במשאית גלויה את הנשק מה"סליק" המרכזי ביגור. כך קרה שבעת העברת אנשי הפלוגות א' וב' דרומה לא היה בידם נשק, והם נאלצו להסתפק במקלות. אירוע זה מצא את ביטויו באחד השירים של חיים חפר: "אל הנגב פלוגונת נשלחה - עם מקלות כתחליף לרובים". תוך ימים אחדים, כאמור, צויידו הפלוגות ברובים. בשלהי 1942, כשחלפה סכנת הכיבוש הגרמני הוחזרו פלוגות הפלמ"ח לבסיסי הקבע שלהן.
אין ספק שבמובן הצבאי קשה היה לצפות שהיערכות זאת תממש את ייעודה, כפי שציינו מאוחר יותר יוחנן רטנר ויצחק שדה. לפלוגות הבלתי מיומנות והדלות בציוד של הפלמ"ח לא היה כל סיכוי ממשי לעצור את השיריון הגרמני בתנאים הטופוגרפיים של הנגב, ואולם היא מבטאת את נכונותו של הישוב, למרות כוחותיו הדלים, לצאת לקרב ולהגן על חייו ועל יישוביו.