מחנה משמר העמק
מחנה האימונים הגדול של הפלמ"ח, שהתקיים בחודשים אפריל-מאי 1942 בחורשת משמר-העמק, היה פרי יוזמה משותפת של הנהגת היישוב וארגון ה-SOE הבריטי.
מחנה האימונים הגדול של הפלמ"ח, שהתקיים בחודשים אפריל-מאי 1942 בחורשת משמר-העמק, היה פרי יוזמה משותפת של הנהגת היישוב וארגון ה-SOE הבריטי.
בשלהי 1941 ריחפה על הארץ סכנת כיבוש בידי הגרמנים, אך כבר ב- 1940 סופח יוחנן רטנר למחלקה בריטית מיוחדת שעסקה באפשרות של פלישה גרמנית מצפון. במסגרת ההתנגדות הכין רטנר יחד עם יצחק שדה תוכנית פעולות גרילה נגד עורקי תחבורה ומפעלים חיוניים של הכובש, שהלמה גם את האינטרסים של מפקדת הכוחות המזויינים הבריטים במזרח התיכון. תוכנית רטנר ושדה הוגשה לגנרל ב.ט. וילסון, נציג מחלקת התפקידים המיוחדים (S.O.E), והתגבשה בפברואר 1942 ל"תוכנית ארץ ישראל לאחר הכיבוש" (P.P.O.S). לשם יישום התוכנית הוסכם שהבריטים יאמנו ויציידו כמה מאות לוחמים יהודים, שיוכלו לפעול ככוח מחתרת מאורגן ויבצעו פעולות חבלה בעורף האויב לאחר כיבוש הארץ. בחיפה הוקם מטה רשמי למחצה שהיה אחראי לאימונים, ובו יוחנן רטנר, יצחק שדה, גיורא שנאן ודוד נמרי, שהוצג כסגן מפקד הפלמ"ח, ושימש כמקשר בין מטה הפלמ"ח וה- S.O.E. הקצינים הבריטים ששיתפו עימם פעולה היו גנרל וילסון, מייג'ור אוברי איבן (לימים אבא אבן), מייג'ור גרנט טיילור, קפטן האמונד, לויטנאנט הוקסוורת' ומייג'ור רינגרוז, הממונה הישיר על ביצוע התוכנית.
ב- 27 במרס 1942 הוחלט בישיבה משותפת של מפקדי הפלוגות בפלמ"ח עם ראש המפקדה הארצית והרמטכ"ל של ה'הגנה' על קיום "הקורס הגדול". האנגלים הבטיחו הדרכה צבאית, עזרה כספית בסך כ- 4000 לא"י וחלקי ציוד ומזון למתאמנים.
במהלך אפריל ומאי של שנת 1942 אומנו במחנה משמר-העמק כמעט כל אנשי הפלמ"ח, קרוב ל- 600 איש. האימון בקורס הראשון התקיים בין 20 ל- 30 באפריל 1942 ולקחו בו חלק 147 איש מכל פלוגות הפלמ"ח. בשלב השני נפתחו שלושה קורסים במחנות אזוריים מחוץ למשמר-העמק, להכשרת כ- 500 איש נוספים, אך לאחר תקרית עם משטרת ארץ-ישראל הבריטית - שלא ידעה מראש על קיומם ולא הסכימה לכך - הועברו לחורשת משמר-העמק.
האימונים התמקדו בשלושה תחומים: סיירות, צלפות וחבלה. הייתה זו הפעם הראשונה שפלוגות הפלמ"ח התמחו בענף החבלה, אימון שהיווה קפיצת מדרגה מבחינת יכולתו המיבצעית של הפלמ"ח.
על אף שיתוף הפעולה הפורה בין הפלמ"ח לבריטים, שמרו אנשי הפלמ"ח על זהותם כגרעין הצבא העברי העצמאי. על האנשים נאסר לגלות את שמם האמיתי, ולבריטים לא נמסרה רשימת שמות של המשתתפים בקורסים, למרות דרישה חוזרת ונשנית מצידם. בהדרכה לחברי הפלמ"ח עצמם הודגשה הארעיות שביחסי השיתוף, שנועד לצורך מלחמה באויב הנאצי. מפקדי הפלמ"ח וחבריו סברו שהעימות הצפוי בעתיד עם בעלי הברית הבריטיים צריך להנחות את כל פעולותיהם.
האימונים הסתיימו ב- 4 ביוני 1942, במפקד חגיגי של הפלמ'ח בחורשת משמר-העמק. אותה שעה היו 443 לוחמים בחורשה. אימון זה, של מאות חברי הפלמ"ח למשימות צבאיות, באופן גלוי ובידי מדריכים מקצועיים, הניח את היסוד לקיומה של היחידה ולרמתה המקצועית.
בשלהי 1941 ריחפה על הארץ סכנת כיבוש בידי הגרמנים, אך כבר ב- 1940 סופח יוחנן רטנר למחלקה בריטית מיוחדת שעסקה באפשרות של פלישה גרמנית מצפון. במסגרת ההתנגדות הכין רטנר יחד עם יצחק שדה תוכנית פעולות גרילה נגד עורקי תחבורה ומפעלים חיוניים של הכובש, שהלמה גם את האינטרסים של מפקדת הכוחות המזויינים הבריטים במזרח התיכון. תוכנית רטנר ושדה הוגשה לגנרל ב.ט. וילסון, נציג מחלקת התפקידים המיוחדים (S.O.E), והתגבשה בפברואר 1942 ל"תוכנית ארץ ישראל לאחר הכיבוש" (P.P.O.S). לשם יישום התוכנית הוסכם שהבריטים יאמנו ויציידו כמה מאות לוחמים יהודים, שיוכלו לפעול ככוח מחתרת מאורגן ויבצעו פעולות חבלה בעורף האויב לאחר כיבוש הארץ. בחיפה הוקם מטה רשמי למחצה שהיה אחראי לאימונים, ובו יוחנן רטנר, יצחק שדה, גיורא שנאן ודוד נמרי, שהוצג כסגן מפקד הפלמ"ח, ושימש כמקשר בין מטה הפלמ"ח וה- S.O.E. הקצינים הבריטים ששיתפו עימם פעולה היו גנרל וילסון, מייג'ור אוברי איבן (לימים אבא אבן), מייג'ור גרנט טיילור, קפטן האמונד, לויטנאנט הוקסוורת' ומייג'ור רינגרוז, הממונה הישיר על ביצוע התוכנית.
ב- 27 במרס 1942 הוחלט בישיבה משותפת של מפקדי הפלוגות בפלמ"ח עם ראש המפקדה הארצית והרמטכ"ל של ה'הגנה' על קיום "הקורס הגדול". האנגלים הבטיחו הדרכה צבאית, עזרה כספית בסך כ- 4000 לא"י וחלקי ציוד ומזון למתאמנים.
במהלך אפריל ומאי של שנת 1942 אומנו במחנה משמר-העמק כמעט כל אנשי הפלמ"ח, קרוב ל- 600 איש. האימון בקורס הראשון התקיים בין 20 ל- 30 באפריל 1942 ולקחו בו חלק 147 איש מכל פלוגות הפלמ"ח. בשלב השני נפתחו שלושה קורסים במחנות אזוריים מחוץ למשמר-העמק, להכשרת כ- 500 איש נוספים, אך לאחר תקרית עם משטרת ארץ-ישראל הבריטית - שלא ידעה מראש על קיומם ולא הסכימה לכך - הועברו לחורשת משמר-העמק.
האימונים התמקדו בשלושה תחומים: סיירות, צלפות וחבלה. הייתה זו הפעם הראשונה שפלוגות הפלמ"ח התמחו בענף החבלה, אימון שהיווה קפיצת מדרגה מבחינת יכולתו המיבצעית של הפלמ"ח.
על אף שיתוף הפעולה הפורה בין הפלמ"ח לבריטים, שמרו אנשי הפלמ"ח על זהותם כגרעין הצבא העברי העצמאי. על האנשים נאסר לגלות את שמם האמיתי, ולבריטים לא נמסרה רשימת שמות של המשתתפים בקורסים, למרות דרישה חוזרת ונשנית מצידם. בהדרכה לחברי הפלמ"ח עצמם הודגשה הארעיות שביחסי השיתוף, שנועד לצורך מלחמה באויב הנאצי. מפקדי הפלמ"ח וחבריו סברו שהעימות הצפוי בעתיד עם בעלי הברית הבריטיים צריך להנחות את כל פעולותיהם.
האימונים הסתיימו ב- 4 ביוני 1942, במפקד חגיגי של הפלמ'ח בחורשת משמר-העמק. אותה שעה היו 443 לוחמים בחורשה. אימון זה, של מאות חברי הפלמ"ח למשימות צבאיות, באופן גלוי ובידי מדריכים מקצועיים, הניח את היסוד לקיומה של היחידה ולרמתה המקצועית.