הוויכוח על ההתגייסות

הוויכוח על מדיניות הגיוס ליווה את קובעי המדיניות ביישוב במשך כל תקופת מלחמת העולם השנייה בשנים 1939 - 1945. חוקרים והיסטוריונים בני תקופתנו: יואב גלבר, מאיר פעיל, אורי ברנר ויהודה באואר, נדרשים ל"וויכוח העדיפויות" או "שאלת ההתנדבות", כשהם דנים בדילמה של הנהגת היישוב בנוגע לחלקו במאמץ המלחמתי; אך כל אחד מהם מתאר בדרך שונה את הדילמות, הפתרונות וההצעות שהעלו הצדדים, ולכל אחד הבחנה שונה באשר למגמות ולזרמים הפוליטיים שעמדותיהם משתקפות בוויכוח. אין אפשרות לאפיין באופן חד וברור את עמדות הצדדים במחלוקת, שכן התמורות הצבאיות והכלכליות, יחסם של הבריטים ליישוב בארץ, ומועד הגעת הידיעות על גורל יהדות אירופה השפיעו על התגובות בקרב היישוב ומוסדותיו: ניתן להבחין בהתפתחויות ובשינוי דפוסים בדעותיהם של רוב הגורמים במהלך המלחמה.
בחרנו לציין בהכללה שתי אסכולות מרכזיות, ברמה העקרונית. למעשה, העמדות לא התקבעו במתכונת זו אלא סטו ממנה בהשפעת תנאי המציאות המשתנה. אסכולה אחת טענה שיש לרכז את הכוח היהודי הלוחם בארץ ליצירת כוח יהודי עצמאי. השנייה טענה שיש לכוון את זרם ההתנדבות לצבא הבריטי, ובמסגרתו לפעול להקמת בריגדה יהודית. חשוב לציין שרוב הקבוצות והאישים הפוליטיים נמצאים בתווך, לאורך הקו שקצותיו הוצגו כאן.
האסכולה הראשונה העמידה במרכז את היישוב בארץ, והדגישה את הצורך באחריות כוללת למשק, לכלכלה, לביטחון היישובים ולהמשך ההעפלה. לעומתם העמידו אנשי האסכולה השנייה במוקד הדברים את חובת ההשתתפות במאמץ המלחמתי כנגד מעצמות הציר, לצידה של בריטניה, וגרסו כי כל מאבק אחר הוא שולי וזניח. הדעות נחלקו גם בשאלת האסטרטגיה הצבאית הראוייה. אנשי האסכולה השנייה הטילו את יהבם על ניצחון הבריטים במלחמה וסברו שבמהלכה ירכשו המתנדבים היהודים ניסיון צבאי, ובתום המלחמה תוכל הנהגת היישוב להציג תביעות מדיניות בזכות חלקו של היישוב במלחמה. לעומתם טענו אנשי האסכולה הראשונה, שיש ליצור כוח יהודי עצמאי, שיהווה גרעין לצבא העתיד לקום, ויוכל לתת מענה מספיק לצרכיי היישוב לאחר המלחמה, הן בפעילות צבאית נגד השלטון הבריטי, אם יידרש, והן בהגנה מפני התקוממות ערבית אפשרית. אסכולה זו ראתה בפיקוד היהודי על יחידות הנוטרים, ובעיקר בפיקוד הישיר והעצמאי בפלמ"ח, את הדרך הנכונה להשגת עצמאותו של הכוח העברי, בעוד שהבריגדה היהודית היא בשליטה בריטית מוחלטת.
נימוקים ריגשיים, פוליטיים, מדיניים וצבאיים שימשו בעירבוביה בוויכוח. ראוי לציין שלא היה גוף ביישוב שתמך באופן בלעדי בגיוס לנוטרים ולפלמ"ח. גם טבנקין ואנשי הקיבוץ-המאוחד, שנחשבו כחסידי כוח יהודי עצמאי קראו לגיוס לנוטרות, לפלמ"ח ולצבא. הוויכוח "מחתרת או צבא, מדים או בלעדיהם" התחדד ברגעים שבהם נדרשה הכרעה, כגון בתחילת 1942, כשגבר החשש מפלישת מעצמות ה"ציר" לארץ; עלה שוב בנושא פירוק יחידת נוטרי החוף ב- 1944, והתעורר מחדש בעוצמה מוגברת עם הקמת הבריגדה העברית.