הקמת הגדודים
בשלהי קיץ 1944 התגבשה במטה הפלמ"ח ההכרה כי הגיעה השעה לארגן את היחידות במסגרות גדודיות, במקום המסגרות הפלוגתיות שהיו נהוגות מאז הקמתו.
בשלהי קיץ 1944 התגבשה במטה הפלמ"ח ההכרה כי הגיעה השעה לארגן את היחידות במסגרות גדודיות, במקום המסגרות הפלוגתיות שהיו נהוגות מאז הקמתו. ביסוד הכוונה לעבור למבנה גדודי עמדו שיקולי יעילות, שליטה ואירגון. באותה עת הייתה פעילותו המבצעית של הפלמ"ח מועטה, ומרבית הזמן של יחידותיו הוקדשה לאימונים בלבד. מבחינה זו הקדימה ההתפתחות האירגונית של החטיבה את צרכיה המבצעיים.
המסגרת הגדודית נועדה לשמש מטרות אירגוניות בלבד ולא למטרות מבצעיות של הפעלת גדוד קרבי ברמה הטקטית. מטה הגדוד היה אמור להוות גורם ביניים בין מטה החטיבה לבין מטות הפלוגות. הפלוגה הוגדרה כרמה הטקטית הגבוהה ביותר מבחינה מבצעית, אם כי עיקר האימונים הרגילים הוסיפו להיערך במסגרות הכיתה והמחלקה.
עיתוי השינוי המערכתי הושפע מסיבות אחדות: באותו זמן קרבו תשע הפלוגות שהיו בחטיבה להשלמת תהליך גיבושן, אירגונן ואימוניהן; צווי 'שירות החובה' ביישוב עוררו ציפיות לגידול ניכר במספר המתגייסים; לדעת המטה נדרשה ההיערכות החדשה נוכח האפשרות שבתום מלחמת העולם השנייה תעמוד מחדש שאלת ארץ-ישראל על סדר היום הפוליטי, ותחייב פעולה צבאית בהיקפים נרחבים. כן ציפו שהפסקת הגיוס לצבא הבריטי, שהתחרה עם הפלמ"ח על מאגרי כוח-האדם המוגבלים של בני היישוב, תביא מגוייסים רבים לשורות הפלמ"ח.
ההצעה לשינוי המבנה של הפלמ"ח נדונה בפגישות מטה החטיבה ועם מפקדי הפלוגות, ולאחר-מכן הוגשה לאישור מטכ"ל ה'הגנה'. הרמטכ"ל, יעקב דורי, התנגד לתוכנית. לשם בירור המחלוקת, הוקמה ועדה בראשותו של הרמ"א, משה סנה, שדנה ברעיון והחליטה לאשרו.
ההחלטה יושמה, בהדרגה, במחצית הראשונה של שנת 1945; הוקמו ארבעה גדודים, שכללו שתיים-שלוש פלוגות ומטה גדוד קטן. הקמת הגדודים איפשרה את קידומם של מפקדים צעירים, שרכשו את כל השכלתם הצבאית בפלמ"ח, לתפקיד מפקדי פלוגות, במקומם של מפקדי הפלוגות הוותיקים שקודמו לתפקיד מפקדי גדודים (מג"דים).
המבנה האירגוני של ארבעה גדודים התקיים בפלמ"ח עד לראשית מלחמת העצמאות. במהלכה של המלחמה נוספו גדודים חדשים לפלמ"ח, ובהמשכה הפכה היחידה לחיל בן שלוש חטיבות, הכוללות גדודים אחדים. רק בעיצומם של הקרבות שונה המבנה הפנימי של הגדודים, מיחידה אירגונית ליחידת לחימה טקטית.
המסגרת הגדודית נועדה לשמש מטרות אירגוניות בלבד ולא למטרות מבצעיות של הפעלת גדוד קרבי ברמה הטקטית. מטה הגדוד היה אמור להוות גורם ביניים בין מטה החטיבה לבין מטות הפלוגות. הפלוגה הוגדרה כרמה הטקטית הגבוהה ביותר מבחינה מבצעית, אם כי עיקר האימונים הרגילים הוסיפו להיערך במסגרות הכיתה והמחלקה.
עיתוי השינוי המערכתי הושפע מסיבות אחדות: באותו זמן קרבו תשע הפלוגות שהיו בחטיבה להשלמת תהליך גיבושן, אירגונן ואימוניהן; צווי 'שירות החובה' ביישוב עוררו ציפיות לגידול ניכר במספר המתגייסים; לדעת המטה נדרשה ההיערכות החדשה נוכח האפשרות שבתום מלחמת העולם השנייה תעמוד מחדש שאלת ארץ-ישראל על סדר היום הפוליטי, ותחייב פעולה צבאית בהיקפים נרחבים. כן ציפו שהפסקת הגיוס לצבא הבריטי, שהתחרה עם הפלמ"ח על מאגרי כוח-האדם המוגבלים של בני היישוב, תביא מגוייסים רבים לשורות הפלמ"ח.
ההצעה לשינוי המבנה של הפלמ"ח נדונה בפגישות מטה החטיבה ועם מפקדי הפלוגות, ולאחר-מכן הוגשה לאישור מטכ"ל ה'הגנה'. הרמטכ"ל, יעקב דורי, התנגד לתוכנית. לשם בירור המחלוקת, הוקמה ועדה בראשותו של הרמ"א, משה סנה, שדנה ברעיון והחליטה לאשרו.
ההחלטה יושמה, בהדרגה, במחצית הראשונה של שנת 1945; הוקמו ארבעה גדודים, שכללו שתיים-שלוש פלוגות ומטה גדוד קטן. הקמת הגדודים איפשרה את קידומם של מפקדים צעירים, שרכשו את כל השכלתם הצבאית בפלמ"ח, לתפקיד מפקדי פלוגות, במקומם של מפקדי הפלוגות הוותיקים שקודמו לתפקיד מפקדי גדודים (מג"דים).
המבנה האירגוני של ארבעה גדודים התקיים בפלמ"ח עד לראשית מלחמת העצמאות. במהלכה של המלחמה נוספו גדודים חדשים לפלמ"ח, ובהמשכה הפכה היחידה לחיל בן שלוש חטיבות, הכוללות גדודים אחדים. רק בעיצומם של הקרבות שונה המבנה הפנימי של הגדודים, מיחידה אירגונית ליחידת לחימה טקטית.