הגישה השנייה

את הגישה השנייה מייצגים אניטה שפירא, אייל כפכפי ומאיר פעיל, והיא מנוגדת לדעה שתוארה לעיל (אם כי גם כאן ישנם הבדלי גוונים משמעותיים), ונוטה יותר לעמדת חברי הפלמ"ח ותומכיו. מן ההיבט הצבאי נטען כי מטה הפלמ"ח יכול היה לשמש כמטה מיוחד ליחידות עילית של הצבא. כנגד הטענה שהפלמ"ח הוא "מסגרת שעבר זמנה", שואלת אניטה שפירא מדוע תמך בכל זאת בן-גוריון בייסוד הנח"ל, שאימץ לו חלק מדפוסי הפלמ"ח? על פי סברתה, אפשר להניח כי בן-גוריון הרגיש ניכור כלפי מסגרת שיריביו הפוליטיים טיפחו. מאיר פעיל מחמיר בביקורתו על מעשה הפירוק, שלטענתו פגע בצמיחתו האורגנית של צה"ל והיה אחראי (בחלקו לפחות) למשבר האיכותי שפקד את צה"ל בתחילת שנות ה- 50 . שפירא טוענת כי בן-גוריון התייחס אמנם בחומרה להפרות המשמעת של הפלמ"ח, אולם הוא גם השתמש בהן בציניות כאמצעי לניגוח הפלמ"ח וניפח אותן מעבר לחשיבותן. בן-גוריון אף הישווה בין הפלמ"ח לבין הפורשים (האצ"ל והלח"י), כלומר, השוואה מחוסרת בסיס בין מי שהיה נאמן ללא סייג להנהגה, למעט מקרים בודדים של הפרות משמעת שלרוב נבעו מקנאות יתר למשימה, לבין מי שמרדו בסמכות המוסדות הלאומיים . שפירא מסבירה את צעדי בן-גוריון במניעיו הפוליטיים: בן-גוריון לא ראה פסול פוליטי במינויים שהוא מינה, אולם גילה רגישות רבה לזיקתם הפוליטית של אנשים שלא השתייכו למחנהו. ביקורת נוקבת נמתחת כנגד הדרך בה הוליך בן-גוריון את הציבור שולל: למרות ריבוי ההבטחות, כי פירוק מטה הפלמ"ח אין משמעותו פירוק הפלמ"ח, לא חלפה שנה מאותן הבטחות וחטיבות הפלמ"ח פורקו. הפלמ"ח נעלם כליל מצה"ל .
יש לציין, עם זאת, את הדגשים השונים של החוקרים המציגים גישה "פרו- פלמ"חית". מאיר פעיל מתמקד יותר בפלמ"ח עצמו. לסברתו, ייתכן כי פירוק הפלמ"ח עשה עימו חסד - בן-גוריון פירק את הפלמ"ח לפני שנפגע מתהליכי ניוון, הפוגעים בכל מערכת מצליחה. זכר הפלמ"ח נותר בתודעה ההיסטורית כדגם צבאי מוצלח ומקורי. לפירוק הכפוי הייתה תרומה מכרעת בהתפתחות המוניטין החיובי של הפלמ"ח .
אניטה שפירא מתמקדת יותר בבן-גוריון וכוונותיו: לדעתה, בן-גוריון שאף לבנות צבא נעדר מסורת, המנותק ממקורות השראה אידיאיים וצבאיים חלופיים, צבא נייטרלי ביחס לערכים ומקבל ללא ערעור את קביעותיו של שר הביטחון (על דעה זו נמתחה, כמובן, ביקורת מצד גלבר ואוסטפלד). קיום הפלמ"ח הפריע לכך, נאמן וצייתן ככל שיהיה .
את הדעה הקיצונית ביותר כנגד בן-גוריון מבטאת אייל כפכפי. היא מכנה את שלטונו של בן-גוריון "דיקטטורה בעלת אופי צבאי ופולחן אישיות שאימץ לעצמו בן-גוריון". פירוק הפלמ"ח, לטענתה, היה בפועל השתלטות דיקטטורית של בן-גוריון על הצבא. הצגת הפלמ"ח ככוח סיעתי עליו התגבר בן-גוריון במאבקו לצבא אחיד וא-פוליטי (הצגה המאפיינת את ספרה של אוסטפלד, למשל) היא שיכתוב כולל של ההיסטוריה . כפכפי מייחסת לבן-גוריון שאיפה לעצב מחדש את העם על ידי האחדה אידיאולוגית-חינוכית כוללת במדינה. לצבא נועד חלק מרכזי בתוכנית הזו והפלמ"ח, שהיווה צינור מידע דמוקרטי, הפריע לתוכנית .