ועדת הנגב

במחצית דצמבר 1947 הקים בן גוריון את ועדת הנגב. בראשה עמד נציג הקק"ל, יוסף וייץ. חבריה היו: חיים גבתי, נציג המרכז החקלאי; יהודה חורין, נציג מחלקת ההתיישבות של הסוכנות; הלל כהן, נציג סולל בונה; יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח; לוי אשכול, מנהל מקורות ונציג ההסתדרות. לרשות הוועדה עמד תקציב של 200,000 לא"י ש"גורד" מתקציב הביטחון, ממגבית הביטחון המיוחדת, מקק"ל, ממחלקת ההתיישבות של הסוכנות, וממלוות של חברת מקורות והסתדרות העובדים. ועדת הנגב פעלה ללא כתב מינוי והגדרת סמכויות. היא פעלה על פי שיקול דעת של החברים בה, ועוצמתה נבעה מאישיותם, מנחישותם ומיכולתם הביצועית, וכן מיכולתם לגייס משאבים שיעמדו לרשות הנגב. ועדת הנגב לקחה על עצמה את הדאגה המלאה ליישובי הנגב וליחידות הפלמ"ח ששירתו בנגב.
עוד לפני הקמת חטיבת הנגב, הוקם בתל אביב משרד עורפי של הנגב בפיקודו של יוסף שיין, שהיה קצין האפסנאות של הגדוד השני. המשרד עסק בתיאומים הנדרשים עם ועדת הנגב, עם המטכ"ל, עם מטה הפלמ"ח ועם מוסדות אחרים. המשרד העורפי גם עסק בריכוז האספקה ובריכוז חומרי ביצורים, דאג לקבלת מגויסים ממטה הפלמ"ח או מן המטכ"ל, וארגן את השיירות שנשלחו לנגב.
ועדת הנגב סיירה מדי פעם בפעם בנגב, ונהגה להיפגש יום-יום כדי לקבל החלטות שיענו על צורכי הנגב. להלן כמה מהחלטותיה: אישור תכניות ביצורים ליישובי הנגב ואישור התקציבים לתכניות האלה; הקמת בית חולים בניר עם; רכישת 28 משאיות ושריונן; הקמת "מחנה מקורות" עבור מטה חטיבת הנגב בניר עם; הקמת מוסך בניר עם, ושלוחות בגבולות ובחלוצה.
פעולות הוועדה אפשרו להתחיל בהכנת הנגב למלחמה הצפויה; הוחל בביצור היישובים ובהכנתם ללחימה. ועדת הנגב התקשרה עם סולל בונה לביצוע הפעולות האלה: ביצור היישובים, סלילת דרכים, בניית מסלולי נחיתה למטוסים קלים, בניית מבנים לשיכון, בניית מחסנים ובתי חולים וכיוצא בזה. אנשי סולל בונה עסקו גם בייצור מוקשים עבור הנגב. עקיבא (ויטנברג) עצמון, שהיה קצין הביצורים של מטה ה"הגנה", נשלח לנגב והיה אחראי לתכנון הגנת היישובים ולביצורם.
אספקת המזון ושאר הצרכים הגיעו למרחב הנגב מחוץ לתחומי הנגב. למשקי הנגב היו גם צרכים לקיום המשק החקלאי ומשק בעלי החיים. ועדת הנגב דאגה שחברת "המשביר המרכזי" תקים בניר-עם מחסן מרכזי שישמש כמרכז אספקה לצורכי האנשים ובעלי החיים, בכל יישובי הנגב. המחסן הופעל בפיקוח מפקד הפלמ"ח בנגב. כ-80% מן המוצרים שהובאו לנגב, סופקו על ידי "המשביר המרכזי" והשאר נרכש על ידי המטה העורפי של חטיבת הנגב במימון ועדת הנגב. חברת "תנובה" ריכזה את התוצרת של משקי הנגב וגם היא הקימה מחסן מרכזי בניר-עם, שסיפק מוצרים חקלאיים למשקים ולפלמ"ח. עם הפלישה של הכוחות המצריים, עזבו את הנגב כל האנשים שהיו אחראיים על המחסנים, ומערך האספקה המרכזי התמוטט.
אחת הבעיות הקשות של יישובי הנגב הייתה אספקת הדלק לצרכים האזרחיים והצבאיים, והיה גם צורך לאגור רזרבות. אספקת הדלק התבצעה אך ורק בחביות והתדלוק נעשה במשאבות יד. הוועדה מימנה 18 מכלים של 9 קוב לאחסנת דלק ביישובים, ודאגה למכלים נוספים לאחסנת דלק מטוסים. בינואר 1948 העריכו חברי הוועדה את התצרוכת החודשית ב-50,000 ליטר והקציבה לשם כך יותר מ-100,000 לא"י, לתקופה של 8 חודשים. כעבור חודש שונתה הערכת התצרוכת החודשית והיא נקבעה ל-250,000 ליטר. מעת לעת נדרשו תקציבים נוספים.
בראשית שנת 1948, רוב הנהגים העצמאיים סירבו לנסוע לנגב. לכן, נעשה מאמץ לקבל את השירות מהקואופרטיבים של המשקים, כמו: ה"תנועה" ו"תחבורה", אולם ההצלחה הייתה חלקית בלבד. כדי להתגבר על הבעיה, החליטה ועדת הנגב להלוות כסף לקואופרטיב "תחבורה", כדי שיוכלו לשריין 18 משאיות, ובתנאי שהקואופרטיב יבטיח להוביל במשאיות האלה אספקה לנגב.
לייעול סדרי ההובלה, פעלה הוועדה להקמת קואופרטיב "הנגב", ומימנה למשקים ולקואופרטיבים רכישת משאיות באמצעות הלוואות מתאימות. קואופרטיב "הנגב" ומשאיות המשקים (ובראשית הלחימה גם משאיות "סולל בונה"), הובילו את המטענים לנגב, עד ניתוקו בראשית ההפוגה הראשונה. ועדת הנגב הפסיקה להתקיים לאחר מבצע "יואב".
ביטוי להערכת תפקודה של ועדת הנגב אפשר למצוא בדברי יגאל אלון: "מי יודע אם בלי ועדה זו, היו הלוחמים המעטים שבנגב יכולים להחזיק מעמד, בתנאים המיוחדים ששררו שם!".