הפלמ"ח ויישובי הנגב
יחידות הפלמ"ח שהועברו לנגב קבעו את בסיסיהן בתוך הישובים. חברי הקבוצים, מצידם, נטלו חלק בפעילות הקרבית של יחידות הפלמ"ח ועשרות מהם נפלו בקרבות.
חטיבת הנגב - 1 - חטיבת הנגב, התארגנות הפלמ"ח להגנת יישובי הנגב נובמבר 1947
יחידות הפלמ"ח הורדו לנגב בבהילות מסוימת, ולא ניתנה שהות להכנות. לכן, פוזרו היחידות ביישובים ובנקודות ברחבי הנגב. את המגורים והכלכלה ועוד כיו"ב הם קיבלו משירותי הנקודה או הקיבוץ. היישובים קיבלו את האספקה שלהם באמצעות שיירות שאורגנו על ידי המשרד העורפי של מפקדת הנגב, ובמידה רבה - במימון של ועדת הנגב.
קורסים שנערכו במסגרת ההכנה למלחמה, כגון: אלחוט, חובשות, קורסי פיקוד נמוך, התקיימו מחוץ למרחב. לעומת זאת, קורסים קצרים למפקדי נקודות, למפקדי עמדות, קורסי הכנה להתבצרות ועוד כיו"ב, התקיימו תחילה בניר עם, שהפכה ל"בירת הנגב". בניר עם ישבה מפקדת חטיבת הנגב ומפקדת הגדוד השני. שם הוקמו המחסנים של המשביר, של תנובה ושל סולל בונה. לשם הגיעו השיירות מ"הצפון", כשהן עמוסות באספקה ובאנשים. שם הוצבה טייסת הנגב, ושם הוקם בית חולים שאליו פינתה הטייסת את הפצועים, וממנו העבירו בטיסה את מי שהיה זקוק לטיפולים יותר ממושכים. ניר עם הפכה מרכז הומה של שירותים רבים. כאשר מפקדת החטיבה עברה לרוחמה, עבר גם מרכז הכובד לרוחמה. מאוחר יותר, כשהגיע התגבור של הגדוד השביעי ושל יחידת הפשיטה הוחלט שהם יתמקמו מחוץ ליישובים. ליד רוחמה הוקם בסיס לאימון טירונים, מאוחר יותר הפך המקום בסיס של הגדוד התשיעי.
בתהליך ארגון הכוח הלוחם, גויסו מקרב המתיישבים מפקדים, אלחוטנים, מוכתרים דוברי ערבית, שבשלב מאוחר יותר היו קציני המודיעין של החטיבה. למתיישבים הצעירים ביישובים, ביניהם גם בוגרי פלמ"ח, הייתה מוטיבציה ליטול חלק פעיל בלחימה. המתיישבים הכירו את הסביבה והם יצאו כסיירים להוליך יחידות למבצעים.
יחידות הפלמ"ח בנגב היו דלות בכוח אדם ולכן הן שמחו לצרף אליהן לוחמים מן היישובים, ואלה התנדבו למבצעי התקפה. בכיבוש ביר-עסלוג' נהרגו 10 מחברי רביבים שהתנדבו לקרב; מההתקפה על משלטי חוליקאת, לא חזרו 13 לוחמים שגויסו אד-הוק, מקרב מתיישבי הנקודות; כאשר נכבשה ביר-עסלוג', היה צריך להשאיר במקום כוח שיקים מוצב במקום ויגן עליו. כדי לא לרתק כוחות של הפלמ"ח למוצב, הוטלה המשימה על מתיישבי האזור. גם לאחר כיבוש עימארה, קובצה מחלקה מקרב מתיישבי הנקודות כדי להחזיק במקום. כעבור חודש שכנע מפקד הגדוד השמיני, חיים בר לב, את חברי קיבוץ אורים, שיעזבו את הנקודה שהקימו ויעתיקו את מקום מושבם לעימארה.
בהתקפות שערך חיל המשלוח המצרי על הקיבוצים נירים, כפר דרום, בארות יצחק ויד מרדכי, נטל ההתגוננות היה בעיקרו על המתיישבים. עם זאת יחידות הפלמ"ח שהיו בסביבתם תרמו את חלקן בהגנה ובמלחמה נגד הכוחות התוקפים. הם הדפו התקפות חוזרות ונשנות של הצבא המצרי הסדיר, צבא שהיה מצויד וחמוש כהלכה. ההתקפות האלה גבו מחיר דמים כבד מאוד. נוסף ליישובים האלה היו גם יישובים אחרים, ביניהם ניר עם, גבר-עם ודורות וכן בית אשל, שספגו הפגזות במשך חודשים.
השמירה וההגנה על מרחב הנגב, על ידי כוחות הפלמ"ח המצומצמים ומתיישבי הנגב המעטים, בימים הקשים של מחסור ומצור, שימרו את מרחב הנגב כבסיס מוצק ויציב. ומן הנגב, לאחר 11 חודשי מלחמה, הנחית צה"ל את סדרת המבצעים ההתקפיים הגדולים, שבהן מוגר חיל המשלוח המצרי והנגב כולו נכבש.
קורסים שנערכו במסגרת ההכנה למלחמה, כגון: אלחוט, חובשות, קורסי פיקוד נמוך, התקיימו מחוץ למרחב. לעומת זאת, קורסים קצרים למפקדי נקודות, למפקדי עמדות, קורסי הכנה להתבצרות ועוד כיו"ב, התקיימו תחילה בניר עם, שהפכה ל"בירת הנגב". בניר עם ישבה מפקדת חטיבת הנגב ומפקדת הגדוד השני. שם הוקמו המחסנים של המשביר, של תנובה ושל סולל בונה. לשם הגיעו השיירות מ"הצפון", כשהן עמוסות באספקה ובאנשים. שם הוצבה טייסת הנגב, ושם הוקם בית חולים שאליו פינתה הטייסת את הפצועים, וממנו העבירו בטיסה את מי שהיה זקוק לטיפולים יותר ממושכים. ניר עם הפכה מרכז הומה של שירותים רבים. כאשר מפקדת החטיבה עברה לרוחמה, עבר גם מרכז הכובד לרוחמה. מאוחר יותר, כשהגיע התגבור של הגדוד השביעי ושל יחידת הפשיטה הוחלט שהם יתמקמו מחוץ ליישובים. ליד רוחמה הוקם בסיס לאימון טירונים, מאוחר יותר הפך המקום בסיס של הגדוד התשיעי.
בתהליך ארגון הכוח הלוחם, גויסו מקרב המתיישבים מפקדים, אלחוטנים, מוכתרים דוברי ערבית, שבשלב מאוחר יותר היו קציני המודיעין של החטיבה. למתיישבים הצעירים ביישובים, ביניהם גם בוגרי פלמ"ח, הייתה מוטיבציה ליטול חלק פעיל בלחימה. המתיישבים הכירו את הסביבה והם יצאו כסיירים להוליך יחידות למבצעים.
יחידות הפלמ"ח בנגב היו דלות בכוח אדם ולכן הן שמחו לצרף אליהן לוחמים מן היישובים, ואלה התנדבו למבצעי התקפה. בכיבוש ביר-עסלוג' נהרגו 10 מחברי רביבים שהתנדבו לקרב; מההתקפה על משלטי חוליקאת, לא חזרו 13 לוחמים שגויסו אד-הוק, מקרב מתיישבי הנקודות; כאשר נכבשה ביר-עסלוג', היה צריך להשאיר במקום כוח שיקים מוצב במקום ויגן עליו. כדי לא לרתק כוחות של הפלמ"ח למוצב, הוטלה המשימה על מתיישבי האזור. גם לאחר כיבוש עימארה, קובצה מחלקה מקרב מתיישבי הנקודות כדי להחזיק במקום. כעבור חודש שכנע מפקד הגדוד השמיני, חיים בר לב, את חברי קיבוץ אורים, שיעזבו את הנקודה שהקימו ויעתיקו את מקום מושבם לעימארה.
בהתקפות שערך חיל המשלוח המצרי על הקיבוצים נירים, כפר דרום, בארות יצחק ויד מרדכי, נטל ההתגוננות היה בעיקרו על המתיישבים. עם זאת יחידות הפלמ"ח שהיו בסביבתם תרמו את חלקן בהגנה ובמלחמה נגד הכוחות התוקפים. הם הדפו התקפות חוזרות ונשנות של הצבא המצרי הסדיר, צבא שהיה מצויד וחמוש כהלכה. ההתקפות האלה גבו מחיר דמים כבד מאוד. נוסף ליישובים האלה היו גם יישובים אחרים, ביניהם ניר עם, גבר-עם ודורות וכן בית אשל, שספגו הפגזות במשך חודשים.
השמירה וההגנה על מרחב הנגב, על ידי כוחות הפלמ"ח המצומצמים ומתיישבי הנגב המעטים, בימים הקשים של מחסור ומצור, שימרו את מרחב הנגב כבסיס מוצק ויציב. ומן הנגב, לאחר 11 חודשי מלחמה, הנחית צה"ל את סדרת המבצעים ההתקפיים הגדולים, שבהן מוגר חיל המשלוח המצרי והנגב כולו נכבש.