טייסת הנגב

ש"א ("שרות-אויר" שהפך מאוחר יותר לחיל-אויר) ביצע בעשרת הימים האחרונים של חודש דצמבר 1947 - 17 גיחות, מתוכן 14 בנגב ורק 3 באזורים אחרים בארץ. המטוסים פעלו מ"שדה דב" בתל-אביב, ולעיתים משדה התעופה בלוד. במחצית דצמבר 1947 הוצאה פקודת "סנגב" (סיורי נגב), בה נקבעו נהלי תכנון הסיורים והקשר בין כוחות הקרקע למטוסים. ב-12/47 בוצעו 21 גיחות - 50 שעות טיסה של "סנגב". עד מהרה, כללו טיסות "סנגב" שרות יומי קבוע, שהקיף את רוב הנקודות בנגב. בנקודות הוצבו 2 עמודים ביניהם חבל, אליו נקשרה שקית דואר "יוצא". מטוס קל היה מגיע, צולל, מטיל עתונים ודאר, טס נמוך, שולף בעזרת עוגן את החבל עם הדואר היוצא.
באותם ימים התרחשה התקפה על נבטים. בנקודה נבטים התיישב גרעין מושב - 19 צעירים ו-8 צעירות. ב-17.12.1947 הותקפה נבטים על ידי כנופיה בת כ-60 איש מהר חברון ומבאר-שבע. התוקפים נערכו בחשיכה בואדי מצפון מזרח למושב. בבוקר יצאו מהנקודה להתניע את משאבת המים, בבאר שמיקומה היה כ-250 מ' מצפון למשק, בקרבת הוואדי. נפתחה עליהם אש והם נסוגו לנקודה ללא נפגעים. הערבים פתחו בהתקפה על הנקודה ו-2 מהמגינים נפצעו. במטה הגדוד השני עלה חשש שנבטים לא תחזיק מעמד. מטוס מסוג "אוסטר" (בפי כל הוא כונה "פרימוס"), שהוטס בידי פיניה בן-פורת, היה בדרכו להנחית רופא ברביבים לטיפול בפצועים, שנפגעו יום לפני כן במארב ליד משטרת ביר- עסלוג'. הטייס הופנה לבית אשל, העלה למטוס מקלען שצויד גם ברימונים וטס לכיוון נבטים. שם, הנמיך, ירה מהמקלע וזרק רימונים. התוקפים הופתעו ונמלטו. לאחר תום הקרב, הגיעה לנבטים יחידת צבא בריטי ופינתה את אחד הפצועים לבית-אשל. משם בגיחה נוספת של אותו המטוס, הוא הועבר לתל-אביב.
השלטון הבריטים, הזהיר שכל מטוס יהודי שיפעיל נשק - יופל. בעקבות זאת הוציא יגאל ידין, הוראה האוסרת על הפצצה או ירי מהאוויר. במקביל, נקבע נוהל "טיסות חירום" - למקרים של סכנה.
בטיסות היום-יומיות אל ומהנגב התבזבזו שעות טיסה רבות. התעורר צורך להקים מנחת בנגב. מטה הפלמ"ח פנה לרמטכ"ל והציע להכשיר בניר-עם מסלול נחיתה ולהציב בו שני מטוסים. כן הוּצַע לרכז בניר-עם תחמושת וציוד רפואי ארוזים להטלה, במקרי חירום, ליישובים מבודדים. ההצעה התקבלה ובתחילת פברואר הוקם הבסיס בניר-עם לחרום, אך נמשכה הפעלת המטוסים בנגב מת"א. עד הפלישה הוקמו מנחתים כמעט בכל ישובי הנגב. ברביבים, עימרה וליד רוחמה הוכשרו מסלולים למטוסי תובלה.
בצד שתוף הפעולה הגובר בין מפקדת שירות האוויר ומפקדת הכוחות בנגב, לא חסרו בעיות ואי הבנות, שנבעו מהצרכים הגוברים של הנגב לסיוע במטוסים, מול חוסר היכולת של שירות האוויר לספק את הצרכים. גיחות "סנגב" נמשכו ובוטלו לסירוגין, בהתאם לשיקולים ואפשרויות של מטה שירות האוויר. מפקד הנגב זעם והדברים הגיעו כדי משבר. ב-5/2 השאיר נחום שריג בניר-עם 2 מטוסים, שהגיעו באחור לסייע בקרב, חרף היותם אמורים לחזור לשדה דב. מברקים בהולים איימו בסנקציה של הפסקת הטיסות לנגב. המח"ט פנה למטה הפלמ"ח והעלה את טענותיו בדבר הבזבזנות הנגרמת בהפעלת מטוסים בנגב משדה תעופה בת"א. בהתערבות ידין סוכם להפעיל למשימות שירות האוויר בנגב , טייסת של 2 מטוסים שיוצבו בבסיס החרום בניר-עם.
מפקד הטייסת הראשון היה עזר ויצמן, לידו שרתו הטייסים אליהו פיינגרש [אלי אייל], יעקב אבישר ונחום בירנבאום. הסוציאליזציה וההזדהות של הטייסים, שהשתכנו בקרב הפלמ"ח בניר-עם, שהטיסו את מפקדי הנגב והיו מעורבים במצבים קשים בקרבות הנגב, הפכו אותם עד מהרה, בעיניהם ובעין לוחמי הנגב לפלמחניקים.
עקב ההפגזות הארטילריות שנחתו בניר-עם לאחר הפלישה המצרית, דילגה הטייסת לדורות, משם פעלה עד סיום מבצע "יואב". לאחריו הועברה לשדה-תעופה נטוש שבנו הבריטים ליד באר-שבע. משם סייעה הטייסת לכוחות עד לאחר מבצע "חורב". ב-28.1.49 פורקה טייסת הנגב. אנשיה הועברו לטייסת מס' 100 שהוקמה בבסיס עקרון.